מחברת ההצגה החדשה “כמה שמיים בשמיים”, המבוססת על שיריו וסיפוריו של הסופר והמשורר ע. הלל (שם העט של הלל עומר), היא טל עומר, הבכורה בין שלוש בנותיו, שלקחה על עצמה לפעול למען הפצת יצירתו של אביה, שהלך לעולמו לפני 32 שנה. “אחרי שהלל מת, רציתי בדרך הזאת להמשיך איכשהו את הקיום שלו”, מסבירה עומר, שלפרקים קוראת לאביה בשמו הפרטי.
ההצגה תעלה בבכורה ב־12 באוקטובר ביוזמת ועל ידי אנשי תיאטרון “סקפינו” - הבמאי חיים עבוד והשחקניות אלה גופר־עבוד ואורית פרס - בפסטיבל “צלילי ילדות” בתיאטרון חולון, שייערך בחול המועד סוכות.
לעומת הפקות קודמות משירי אביך, מה החידוש הפעם?
“ההפקה הנוכחית שונה מכל קודמותיה בכך שיש בה מסיכות בסגנון הקומדיה דל־ארטה, מה שמשתלב נהדר עם ההומור של אבא”.
זיכרון מוקדם
ע. הלל נולד בקיץ 26’ כהלל עוגני בצריף בעין חרוד, שבו שכן בתחילה בית החולים האזורי שבעמק והיה מהילדים הראשונים של קיבוץ משמר העמק. אביו, בנימין עומר, היה אופה ודבוראי, אבל זכור בעיקר כמורה למוזיקה, שהיה מנצח מקהלות ומלחין. שירו הידוע ביותר הוא “שיר השומר” (“מעל המגדל מסביב אשקיפה”), שאותו הלחין למילותיו של חבר קיבוצו, עמנואל לין.
הכינוי ע. הלל, שבו חתם בנו על שיריו מצעירותו, היה המצאה של אברהם שלונסקי, מי שפרסם את שיריו הראשונים ב”על המשמר”, אולי בהשראת ס. יזהר של יזהר סמילנסקי. עד מהרה שינה את עוגני לעומר, שם קרוב יותר לנוף החקלאי שבו גדל. אביו, שכונה “חתולי”, שינה את שם משפחתו בעקבותיו.
הילד הלל חווה ילדות לא פשוטה, כפי שתיאר בספרו האוטוביוגרפי “תכלת וקוצים”. “זאת לא הייתה רק הלינה בבית הילדים, אלא ההפרדה מההורים, שאסור היה להם לחבק ולנשק את ילדיהם. באווירה של אז אבי, שמטבעו היה חברותי, בעצם גדל די בבדידות, מה שאולי עזר לו לפתח את הדמיון. אבא שלו היה איתו ברוגז שלוש פעמים, כל פעם לכמה חודשים. הפעם הראשונה הייתה כשהתמרד וזרק בחורשה את הפלטה שהרכיבה לו, כמו לילדי כיתתו, רופאת השיניים של המשק. הפעם השנייה הייתה במלחמת העצמאות, כשלאחר הקרבות בעמק נגד צבאו של קאוקג’י, למרות הצורך בידיים עובדות, אבי חמק בלילה עם כמה מחברי המשק לקרבות בדרום של חטיבת הנגב של הפלמ”ח. הפעם השלישית הייתה כשהוא עזב את הקיבוץ”, מספרת ביתו, טל.
ע. הלל היה מראשית הווייתו פנטזיונר לא קטן, שפעם נראה הולך לישון עם יד קפוצה, מה שמנע ממנו ללבוש פיג’מה. כשנשאל לפשר הדבר, השיב שתפס ענן ואיננו רוצה שזה יברח ממנו. במקרה אחר, נצפה הילד הלל כשהוא צועד קוממיות לעבר שער המשק. כשהגננת חווניה הבחינה בכך ודלקה אחריו, היא תפסה את הפעוט עם סכין גילוח בידיו. כשהיא שאלה אותו לאן התכוון ללכת, השיב: “לצוד אריות באפריקה!”.
כשבגר, העביר את הדמיון העשיר שלו לשירים שכתב ולעבודתו במשק כעובד ענף הנוי וכרועה צאן. לאחר הופעת ספר שיריו הראשון, “ארץ צהריים”, נסע ע. הלל ב־51’ לצרפת, ללימודי אדריכלות גנים ונוף. בעקבותיו הגיעה לשם חברתו, ציפ לרמן, שבגיל רך עלתה מפולין ועסקה שנים במחול. בתש”ח, כששירתה ב”להקה המרכזית” עם שחקני הבימה הצעירים, היא הזדמנה ל”כסית”, שם הסב באותה עת הלל עומר עם חברו, חיים גורי. בין השניים התלקחה אהבה ממבט ראשון. הם נישאו בעיריית פריז ובתום לימודיו שבו לקיבוץ.
כשלאחר הולדתה של טל, הוא הודיע באסיפת החברים של משמר העמק על כוונתו לעזוב לירושלים, הדבר התקבל שם כבגידה. כשלע. הלל נאמר להתגרש ולהישאר, הוא העיר שיש גם תינוקת ונענה: “אז תתגרש גם ממנה”. “נשים יש הרבה, קיבוץ יש אחד”, נאמר לו במשמר העמק. “אידיאולוגיות הן דבר מסוכן”, מוחה כעת בתו.
הוא שב למשמר העמק רק ב־90’, כשהובא למנוחת עולמים בנוף שטיפח בצעירותו. במקצועו היה ע. הלל אדריכל גנים ונוף, שבין השאר היה חתום על תכנון גן המנורה בצמוד לכנסת הישנה בירושלים, בהיותו ראש מחלקת הגנים בעירייה; על פארק צ’רלס קלור בחוף הים הדרומי של תל אביב ועל גן הפסגה ביפו. “הלל הכיל בחיבוק את שני עיסוקיו השונים - כאדריכל וכמשורר”, אומרת בתו. “אצלנו במשפחה ההערכה הגדולה הייתה להיותו משורר והשירה שלו נראתה לנו כהכי חשובה. הוא לא החשיב את האמנות כפרנסה, שאותה מצא באדריכלות. דרכה, כמו בשירה שלו, הוא נתן ביטוי לאהבה שלו לנוף של ארץ ישראל”.
דורות של ילדים צמחו ושמחו עם דמותו השטותניקית של “דודי שמחה”, שע. הלל המציא. “’התחושה שלי לגבי ספרות ילדים היא כשל אדם המתגנב אל ילדותו’, אמר. למעשה, הוא כתב מהילד שנשאר בו, כשההתייחסות שלו לכתיבה לילדים הייתה באותו עומק ובאותה רצינות כמו בכתיבתו למבוגרים, שבה התפרסם פחות בגלל היותו מרוחק מכל קליקה. כשאני מספרת על הילד שנשאר בו, עולה בי זיכרון מהילדות המוקדמת שלי, כשגרנו בירושלים. אני זוכרת אותו שם זורק מהמרפסת אבנים קטנות אל החתולים למטה ונהנה לראות אותם רצים אחריהן”.
שותפו העיקרי ליצירה היה סשה ארגוב בשיריהם ללהקות “התרנגולים” ו”החמציצים” של נעמי פולני, בהם “דוד שמש ואנטנה גם”, “זגג, זגג, זגג!”, “יוסי ילד שלי מוצלח”, “מרפסות” ו”ככה סתם”, המתכתב עם “שיר השכונה” של חיים חפר. “בין אבא ובין סשה ארגוב הייתה אהבת נפש כחברים וכיוצרים”, מציינת טל. “סשה היה אומר שאם הוא מלחין שיר של אלתרמן, זה תמיד אותו מקצב, שלא כשיריו של אבא עם השתוללויות ההומור שבהם”.
שניים משירי הילדים האהובים ביותר של ע. הלל לא הולחנו על ידי ארגוב: “מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג’מה?” הולחן על ידי דובי זלצר לביצועה של רעייתו הראשונה, גאולה גיל, ו”מה עושים העצים?” הולחן על ידי נעמי שמר. הביצוע המוכר ביותר של השיר הוא של שושיק שני. “אבא שלי לא התערב בהלחנת שיריו, כפי שלא התערב באיורים של ספריו”, מעירה טל.
מיהו יוסי שבשיר “יוסי ילד שלי מוצלח”?
“הלל! יוסי הולך לאיבוד כי הוא ילד חולמני, כמו אבא בילדות, כשבעצם גם אני הייתי כזאת”.
שיריו המולחנים של ע. הלל לא כונסו בספר, גם לא בתקליטור. “כשהוצאת ‘הקיבוץ המאוחד’ הוציאה לפני עשור עם הוצאת ‘מוסד ביאליק’ את ספר כל שיריו של הלל, החליטו שם לא לכלול בו את שיריו המולחנים, אין לי מושג למה”, אומרת טל. “גם אם שירים שלו הצליחו מאוד, הם אינם רבים כדי להוציא אותם בספר או בתקליטור משלהם”.
הלוואי עליי
טל עצמה היא במאית ויוצרת. “במשפחה אנו אינדיבידואליסטים”, היא אומרת. אחותה, ילדת הסנדוויץ’ נולי עומר, היא שחקנית, קומיקאית ואמנית פלסטית. אחותן הצעירה, הילה, היא כוריאוגרפית ורקדנית, נישאה לקולנוען סרבי וחיה עמו בווינה.
ע. הלל עבר תהפוכות פוליטיות. מהשמאל של “השומר הצעיר” הוא הגיע בעקבות מלחמת ששת הימים לתמיכה בארץ ישראל השלמה. בעקבות מלחמת יום כיפור חזר לשמאל. בערוב ימיו הוא ניסה לפתח דגם מקורי לדו־קיום באזור. הוא התנגד לנסיגה מיהודה ושומרון והציע שהערבים שם יהיו בחסות ירדנית, והיהודים - חלק ממדינת ישראל.
“פוליטית, אבא לא היה הולך בתלם”, מציינת טל. “כיום אני לא יודעת איך אוהב אנוש כמותו דגל בשליטה על עם אחר, ואני מתנחמת בכך שזה היה חלק מתקופה שלא נמשכה זמן רב. הוא היה נוהג לומר שמפלגת העבודה היא החטא והליכוד - העונש”.
חודשים אחדים לפני פטירתו יצא ע. הלל ביוזמתו האחרונה, כשעל רקע גלי העלייה הגואים מחבר העמים הוא יזם את “קלט”, גוף שבמסגרתו היו אנשים אמורים לקלוט מבין העולים את חבריהם למקצוע: “אבא היה עסוק עד הסוף בעשיית טוב, וכאן עשה לילות כימים בנתב”ג כדי לקדם את פני העולים. הלב שלו כבר תפקד במעט מאוד אחוזים, ולמרות זאת הוא התמסר לעניין”.
הבריאות הייתה ממנו והלאה. “אבא לא הסכים לתת למחלת הלב שלו להכתיב לו את החיים, כשמדי פעם הוא היה מתאשפז בבית חולים”, מספרת טל. “אם בשירים שלו יש ביטוי כלשהו לכך, ביומיום הוא לא דיבר על זה ולא נהג לשתף בתחושות הקשות שהיו לו. הדבר לא לווה אצלו בדיכאון, בפחדים או במרמור, הוא היה עם הומור עד הסוף”.
כעשור ומחצה, לאחר התקף לב קשה שבו לקה, ע. הלל כמו חי על תנאי. “אם אבא החזיק מעמד עוד כמה שנים, הרי זה בזכות שמחת החיים הטבעית שלו”, סבורה טל. “הנפגעת העיקרית ממותו הייתה אמי, שלא הייתה מסוגלת לעכל את האסון, לנוכח האהבה הנדירה ביניהם. העצב היה גדול מדי בשבילה”.
“אני מתעב את ה’איניות’, שהיא מאוסה בעיניי”, הצהיר בראיון סמוך למותו. “פתאום קרה שינוי נורא בחברה הישראלית, שהייתה לחברה אגואיסטית של אכול ושתו, שבה כולם רצים לצמרת ושום דבר לא נוגע בגזע ובשורשים”. ב”הלוואי עליי”, שירו האחרון, שאותו הכתיב שבועיים לפני מותו ממיטת חוליו בבית החולים איכילוב, כתב: “חרגול מנתר בשדה/ חמישה עשר מטר בקפיצה/ חזק ואמץ בחור בן חיל/ הלוואי עליי!”.
כיום כל חמשת נכדיו של ע.הלל חיים מעבר לים. בהם גם שני ילדיה של טל. “לבת שלי כאבה המציאות בארץ והיא מעדיפה לחיות הרחק מכאן”, מספרת טל. “ואילו הבן שלי, העוסק בהלחנת מוזיקה למשחקי מחשב, מצא שלוס אנג’לס היא המקום המתאים לכך”.