בהצגות רבות צפיתי בימי חלדי ומביניהן לא משה מנגד עיניי גם אחרי 43 שנה הצגת "מטרמופוזה" של תיאטרון חיפה. בבימויו הווירטואוזי של סטיבן ברקוף, הבמאי הלונדוני הנודע ממוצא יהודי, הועלתה בה גרסתו ל"הגלגול", סיפורו של פרנץ קפקא. בה כישף את הבמה וריתק את הקהל בתפקיד גרגור סאמסה, אדם המתעורר מחלומות הביעותים שלו ומגלה שהפך לשרץ אימתני - אשר צרפתי, תלמידו בעבר, שהפגין שם את אחת מתצוגות השיא בתיאטרון הישראלי. 

נזכרתי בה עם הגיע הידיעה המעציבה, שפרשת חייו הסוערת של צרפתי, בעל ההופעה הממגנטת ומי שהוגדר לא אחת כסוס הפרא של התיאטרון והקולנוע בארץ, תמה לאחר שבסוף השבוע הלך לעולמו בגיל 78. לפני שש שנים, כששבתי וראיינתי אותו, הפעם למדור "איפה הם היום", צרפתי כבר נח את מנוחת הלוחם שלו, לאחר שעקב מצבו לא הוצעו לו עוד תפקידים. 

"כשאשר לא משחק, הוא הרבה יותר רגוע", העידה ריטה שוקרון, האשה של חייו ושחקנית עטורת שבחים בפני עצמה. "הרי הוא אמר לא פעם, שעבודת המשחק גירדה לו את השפיות".  

"מבחינתי, הכל התחיל בשואה", טען, הגם שכמי שנולד בצפון יוון במארס 44' הוא היה תינוק בתקופה הנוראית ההיא, כשבהיותם במחבוא, אביו הפרטיזן כמעט הרג אותו, מה שהיה המבוא למערכת יחסים אלימה וטעונה ביניהם.

בהיותו בן ארבע, עלה עם הוריו לבאר-יעקב, שממנה עברו לקרית-אונו. שם הוא למד באותה כיתה עם יונה וולך, לימים משוררת נחשבת ואז בתה של העובדת הסוציאלית, שקודם לכן שלחה אותו לפנימייה חרדית בדרום, שממנה ניסה הילד מסולסל הפאות דאז להימלט שוב ושוב.

כששאלתיו מה עשה אחרי היסודי, השיב מניה וביה: "עשיתי מה שאני עושה כל החיים; כלומר, הייתי... פרחח. מכיוון שהיה צורך ללמוד משהו, שלחו אותי ללמוד בבית הספר לקציני-ים במכמורת. כאחד שהוא ומשמעת לא הלכו יחד, העיפו אותי בשנה השנייה. אז הפלגתי בצי הסוחר כנער-סיפון".

וצבא?
"זה בכלל לא היה בתוכניות שלי. הייתי אז מין פצפיסט".

תיאטרון?
"גם זה לא היה בתוכניות שלי עד ששמעתי קולות בוקעים מבית ההסתדרות אצלנו, בקריה. כך התחלתי את הקריירה בחוג דרמטי של הבמאי איזידור הרשקוביץ', שלו אני אסיר תודה על שהביא אותי לנולה צ'ילטון, שכמה שהייתה מבהילה, היא, מורה גדולה, ממש עשתה אותי שחקן ובעידוד שלה נסעתי ללמוד משחק בלונדון".

שם צרפתי והשחקן המנוח אהרן איפלה היו תלמידיו של ברקוף: "הוא זכור לי כמורה נפלא, אם כי מטורף קצת. כשחקן צעיר, הוא היה בשבילי כמו אלוהים".

צרפתי, המרדן והאנטי-ממסדי, שהתפרנס בלונדון מעבודת ניקיון בבתי-קולנוע של סרטים פורנוגרפיים, חזר ארצה לתפקידי משנה בהבימה ולדבריו, ברח משם בהזדמנות הראשונה. "לא אהבתי מה שהלך בתיאטרון הזה וזלזלתי במה שהציגו שם", טען. "כמי שאוהב לנדוד, אף פעם לא הייתי מסוגל לשבת יותר מדי זמן במקום אחד. תמיד הרגשתי איזה צורך לבעוט".

"אין כמעט תיאטרון בארץ שלא שיחקתי בו", סיפר לי בראיון נזעם ב-80'. "תמיד הפריעו לי המנגנון, השיטה והרפרטואר. הרבה דלתות נטרקו בפניי, אבל חשוב לי להשפיע בדרך שלי, לפי השקפת עולמי התיאטרלית. עם תאוות החופש שלי והצורך הנפשי שהיה לי לצאת בהצגות-יחיד ויתרתי על הצגות שיכלו להביא אותי ליותר קהל ולבסס אותי מבחינה כלכלית".

צרפתי, סרבן-אודישנים מובהק, "גם מתוך גאווה", בעט ונבעט עד שבשלהי שנות ה-70 הקשר המוקדם שלו עם ברקוף הניב את פריו בהצגות "מטרמופוזה" ו"המלך אגממנון", שבהן הגיע אמנם לשיאו, אך לא המשיך בתיאטרון חיפה. כששאלתיו לפשר חיבתו לתפקידי מלכים, השיב אגב חיוך ממזרי - "כי אני מלך".

אכן, "מתוך גאווה", הוא אמר. כשחזרו לצרפתי מהבימה, תיאטרון שאיתו ניהל רומן בהמשכים, לאחר שהציג שם ב-94' את מקבת והציעו לו תפקיד ראשי נוסף, הוא שאל "כמה?" ופניו התכרכמו נוכח השכר שהוצע לו - 8,000 ש"ח לחודש. "מה, הם חשבו שאני נגר, שיבוא אליהם בכל מחיר?", התרעם.

ככל שצרפתי היה מזוהה בעיקר עם התיאטרון, היו רשומים במאזנו כ-30 סרטים, כשעל מנחם גולן, שביים כמה מהם, אמר: "סליחה שאני אומר את זה, אבל מנחם, שלא אהבתי את העבודה שלו, לא היה במאי גדול ולמעשה, עשה דברים נורא בנאליים".

אגב, ב"מלכת הכביש", אחד מסרטיו של גולן, גילם צרפתי את אחד האנסים שעטו ללא רחם על גילה אלמגור. כשהופעתו שם תוארה כ"אכזרית", הגיב: "אני שחקן מקצועי וכמו תמיד הלכתי עד הסוף".

צרפתי הותיר אחריו את רעייתו לבית שוקרון ואת שלוש בנותיו - אחת מהשחקנית מלי גולד, רעייתו השנייה ושתיים משוקרון, רעייתו השלישית. הוא פגש אותה כשחקנית, שאותה הוא ביים בהצגת "וויצק", בתיאטרון "המדרגות" שהקים. "רוב החיים אנחנו יחד", היא העידה בנימה אוהבת והעירה ש"לא תמיד זה היה קל".

תיאטרון "המדרגות", שאותו הקים צרפתי בשנות ה-70 במרתף קטן על גדות דיזנגוף והחזיק מעמד עד מלחמת לבנון הראשונה, היה גולת הכותרת של צרפתי כאחד מחלוצי הפרינג' בארץ. הוא היה שם המנהל, המפיק, הבמאי וכמובן גם השחקן הראשי, שהבטיח בראיון כי "זה יהיה תיאטרון בלי פשרות ובלי ירידה לטעמו של קהל זה או אחר".

התמסרותו של צרפתי למקום הקטן הזה הייתה מוחלטת. ב"וויצק" הוא הציב את הבמה בכניסה ואסור היה לקהל לאחר. מסופר, שעקב כך הוא השאיר בחוץ אפילו את הבמאי הסרבי השערורייתי דושאן מקבייב, שהטריח את עצמו לשם כדי לצפות במשחקה של שוקרון לקראת שיתופה בסרט שלו.

צרפתי, שהעיד על עצמו ש"אף פעם לא התקרבתי לסמים", נודע במשך שנים כשתיין כבד. "אולי זה עזר לי בעבר להתגבר על הביישנות הטבעית שלי וזה נמשך עד שהגוף שלי כבר לא הסתדר עם הדבר הזה", אמר. "לשחקנים צעירים הייתי מציע להתרחק מזה למרות הפיתוי".

כששאלתיו לסיום מה עדיף - אושר זול או סבל נשגב, השיב: "אתה מצטט מ'איש המרתף' של דוסטוייבסקי, שהעליתי בעבר. כשהייתי צעיר וכל החיים היו לפניי, חשבתי שעדיף סבל נשגב. היום אני מעדיף אושר זול. הספיק לי עם הסבל..."