אתם נכנסים לבניין משרדים גבוה בלב תל אביב בקוד לבוש מוקפד. עולים במעלית, עד לקומה ה־18 ליתר דיוק, ופוקדים את המשרדים המפוארים של חברת הייטק משגשגת. מציעים לכם כוס יין מבעבע, מברכים אתכם לשלום, וזהו, אתם חלק ממשהו אחר שטרם נתקלתם בו. כך מתחילה ההצגה 'צירים', הפקה מקורית של תיאטרון גבעתיים בעיבוד למחזה של מייק ברטלט הבריטי ובבימויה של עדי גילת. לא התבלבלתם - הסיפור יצא לחלוטין מהמדיום של הבמה שהכרנו עד כה, עם הכיסאות המתקפלים, הקיר הרביעי והקימה בכפיים בסוף, ואתם הולכים לצפות בו מתרחש ממש מטר מכם, ברחבי חברת התוכנה 'ryze'.
הכל מתחיל בהרמת הכוסית. כוסות היין מונפות אל על, ויעל שרוני, זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה והמנהלת בהצגה, מברכת אותנו, קהל הצופים המצומצם, על העבודה הקשה שלנו. "איזה רבעון מוצלח", אמרה וציינה את חלקנו לשבח על סמך שמות שנשלחו אליה מבעוד מועד. אני מודה שבאותו רגע זה הרגיש אמיתי לחלוטין, כאילו בפעם הראשונה טעמתי את טעמו של ההייטק שכולם מדברים עליו. עובדת מן המניין, עם טייטל מפוצץ וכרטיס סיבוס. ביני ובין כל אלו שעוד לא הבינו עד הסוף לאן נכנסו, נטמעה גם אמה (עינת הולנד שכיכבה בכישרון ב'ילדות סכסניות'), שהתערבבה בזריזות יתרה בין העובדים ושמחה איתנו בהצלחה המסחררת של החברה.
העלילה עוקבת אחרי אמה והדינמיקה שלה עם הבוסית שלה, חוויה די יומיומית שכולנו עוברים בשלב כזה או אחר. אבל כאן ממש לא מדובר בעוד קשר עובד־מעביד סטנדרטי, אלא במערכת יחסים שהופכת מהר מאוד לרעילה וחודרנית, כשהמנהלת, ששמה נותר עלום לאורך כל ההצגה, מאלצת את אמה בעזרת מניפולציות מתוחכמות לשתף בלא מעט סודות פרטיים למדי על הקשרים שלה עם גברים. בסצנה הראשונה, שנייה לאחר הלחיים, יושבות השתיים על התקנון של מקום העבודה. הדברים ברורים, השיחה מסתיימת, אבל ניכר כי זה לא הולך להיגמר שם.
הבוסית המעוטרת דורשת לדעת כל דבר על מעלליה של אמה, במשרד ומחוצה לו, עד שהיא מגלה שיש לה קשר עם אחד העובדים. זו כבר סאגה אחרת לגמרי. היא תדרוש ממנה לסיים את הזוגיות, שמתחילה כעוד אפיזודה לא רצינית, למרות שזה בכלל לא עניינה, ומתנה את זה במשרה שנראית כמו משרת חלומות. כשאמה ובן זוגה, שבכל הצגה הוא בחור אחר מהקהל בערך בגילה, ממשיכים להדק את היחסים, ההתעללות המנטלית הולכת ומחמירה עד לפיצוץ. אבל פיצוץ כזה ששומעים גם עד קומת הקרקע. בכל אחד מהרגעים הללו, אם תהיתם, אנחנו שם, חולפים בין המשרדים השונים לחדר האוכל ולעוד עמדה של מחשבים משוכללים.
מעל התפאורה הריאליסטית, הבימוי החדשני וכישרון המשחק, יש סיפור חשוב על מערכת יחסים הרסנית, על קנאה של המנהלת בגרסתה הצעירה והמבטיחה שעדיין לא נסגרו בפניה כל האופציות, על כניסה מזעזעת לעצמות ופריטה על נימי הנפש הדקים ביותר. סוג של כלוב זהב על ספידים אם תרצו, שמתהדק עד לגודל של דירה מחולקת בתל אביב. בימים שבהם הגבול בין העבודה לבית הפכו מטושטשים מאין כמותם בין היתר באשמתנו, והסטטוס קוו הוא לספר הכל למי שעובד לצדך, גם במחיר של ויתור מוחלט על הפרטיות, טוב שיש הצגה שיודעת להזכיר, אפילו ברמזים עבים, מה קורה כשהעניינים יוצאים משליטה.
'צירים' מצליחה להיות ייחודית בנוף ובאותה נשימה לגעת בנושא קריטי לכמעט כל העובדים בעולם המערבי. התסריט, שהתאים את עצמו למציאות הישראלית ולתכלסיות האופיינית לנו לא ויתר על השורשים הבריטים המעונבים שלו, מה שהדביק את הקהל בסופר גלו לכל שנייה מההצגה. האינטראקציה, קשה וקודרת ככל שתהיה, שאבה אותי פנימה, וזה היה מסקרן ומסתורי עד הסצנה האחרונה. העובדה שעמדתי במרחק נגיעה מכל המתרחש, חוששת שאצטרך לשתף פעולה מבלי לתכנן מראש את צעדיי, ואפילו המוזיקה במעברים בין המשרדים, הותירה אותי ואת 40 הנוספים שלצדי מהופנטים. שרוני והולנד עשו זאת כל כך טוב, כאילו מערכת היחסים ביניהן היא זו שעומדת למבחן, וזה ניכר מהכפיים בהתחלה ועד הסוף, שאותו אשאיר לכם לחוות לבד.
אין כל ספק שלא ידעתי למה לצפות ברגעים הראשונים, הרי מעולם לא ביליתי בהצגה תוך כדי הליכה. הצלחתי לגלות עולם מופלא של פורמט אדיר, שבעיקר גורם לי להבין שחבל שלא שמעתי על זה קודם. השילוש של עדי גילת, יעל שרוני ועינת הולנד, הפך את הכר הזה לפורה מאין כמותו, ואת הערב הזה בשבוע שלי לממש לא צפוי. תפסו את המעלית הקרובה לביתכם, הקומה ה־18 מחכה לכם. שיהיה לנו רבעון מוצלח.