כשבנה של המחזאית נועה לזר קינן היה בן ארבע וחצי הוא אובחן על הרצף האוטיסטי. עכשיו כשהבן מיכאל בן תשע, עולה בתיאטרון באר שבע ההצגה "קצר", שכתבה לזר קינן, המבוסס על חוויותיה כאם לבן על הרצף האוטיסטי עם תפקוד גבוה, תוך התמקדות ברגע הגילוי ואיבחון האוטיזם, לצד האופן שבו כל אחד מההורים מגיב לבשורה משנת החיים.
"כשפנו אלי מתיאטרון באר שבע שאכתוב על זוג, חשבתי שיהיה זה מחזה על זוג במשבר אמצע החיים ועיסוק במיניות. באותו שלב החלטתי שהאשה תהיה סופרת שכותבת רומן אירוטי, וכשהגבר מגלה את הכתוב הוא משוכנע שאשתו בוגדת בו. ברקע, כמו בחיים שלי, בני הזוג הם הורים לשני ילדים בת ובן, כשהבן נמצא על הספקטרום. לצורך העלילה, קראתי המון רומנים רומנטיים ונהניתי. זו תעשייה מטורפת ורווחית של נשים", היא מספרת.
אבל כמו שקורה ביצירה, קרה גם פה. נרטיב שונה השתלט על הכתיבה של לזר קינן והסיט אותה מכוונתה המקורית. "הילד האוטיסט התפרץ לתוך המחזה ודרש את מקומו, כאילו אמר לי: 'אני פה הנושא, ואת לא תשימי אותי ברקע'", היא משחזרת.
בשנות חייו הראשונות של מיכאל, התמקדו הוריו המחזאית נועה (לזר) ורותם קינן, שחקן ומורה למשחק, בשיבושי השפה של בנם, לצד ויסות רגשי והתנהגות 'שובבה'. "היחידה במשפחה שהבינה אותו היא נעמי, אחותו והבת הבכורה שלנו. היא היתה לו מעין סייעת פרטית. גם אמי, שהיא פסיכולוגית במקצועה דחפה אותנו לבדוק את התפתחותו אצל קלינאית תקשורת, ממנה נשלחנו למכון להתפתחות הילד ובסופה של סדרת אבחונים ובדיקות מיכאל אובחן על הרצף האוטיסטי".
"קצר" איננו המחזה הראשון שעלילתו לקוחה מחייה הפרטיים של לזר קינן. בתקופת הקורונה עלה ב"הבימה" המחזה "ברטוד ואגנוס" ("לא שרד את הקורונה") ובמרכזו סיפורם של זוג זקנים שהאשה מתמודדת עם אלצהיימר. "כתבתי את המחזה בהשראת סיפורם של סבא וסבתא שלי. שניהם חיו עד גיל מופלג לטוב ולרע, והייתי שם לראות גם את תהליך ההתדרדרות", היא מגלה.
בימים אלה היא שוקדת על כתיבת קומדיה רומנטית, המיועדת גם היא לתיאטרון באר שבע. הפעם מלאכת הכתיבה נעשית עם ובהשראת סיפורה של חברתה הבימאית דפנה זילברג, שהתאלמנה לאחרונה מבעלה העיתונאי נבו זיו. "הסיפור מתמקד בצוואתו של הבעל לאשתו הצעירה, בה מופיעים שלושה מספרי טלפון של גברים שהוא מייעד לה לצאת איתם לדייטים כדי למצוא אהבה חדשה. זה אתגר להכניס את הסיפור הכואב לתוך קומדיה. הכל עדיין, טרי אבל זה כוחו של ההומור. לא פעם כשדפנה מספרת לי דברים אני אומרת לה, אוי, זו יכולה להיות סצנה נהדרת".
לאחר האבחון בו נקבע שבנה אוטיסט בתפקוד גבוה, עבר מיכאל לגן תקשורת כאן זכה לדברי אמו, לשקט ובידוד מכל רעשי הרקע בהם היה טרוד בגן הקודם שלו. "ממש באותו רקע בקע מהילד הכשרוני, האמן. הוא דיבר על הרגשות שלו ושיבושי השפה נעלמו".
בהצגה "קצר" (עולה הערב, יום שני 7.11 בשעה 20:30 בבית ציוני אמריקה בתל אביב), הקהל הוא חלק מההתרחשות ובהשתתפותו.
בני הזוג דדי ונתי הם הורים לילד האוטיסט בהצגה, בגילומם של השחקנים מולי שולמן ואפרת ארנון, זוג נשוי במציאות מזה 18 שנים. "הם מקצוענים שיודעים לעבד ביחד בצורה מעוררת השתהות", מפרגנת המחזאית.
גם העיבוד האמנותי, לדבריה, עוזר להתמודד עם החיים המורכבים. "אני מאמינה בלשתף ולדבר על הדברים. אני כותבת כשיש משהו שיושב על הלב, כשאני מוציאה אותו אל הנייר/המסך זה מארגן לי את הדברים והופך את האיכסה למשהו יפה וגם מנגיש את הסיטואציה לאחרים. אנשים לא בהכרח מבינים עם מה מתמודדת משפחה המגדלת ילד עם צרכים מיוחדים. להצגה יש כוח להציג את החוויה לעומקה. ב'קצר' אני שמה דגש על כך שאנחנו ההורים עובדים על נצחונות קטנים ומשתדלת לא לחשוב על העתיד. אני לומדת על כוחה של דרך ארוכה".
התרעות פיקוד העורף