כששואלים את הפנטומימאי יורם בוקר אם הוא מחשיב כשיא מקצועי את הופעת הפנטומימה שלו באירוויזיון 79’ לעיני מיליוני צופים מרחבי אירופה, הוא משיב: “מבחינה אמנותית לא היה שם שום שיא. אף פעם לא חיפשתי להיות רק נחמד בהופעות שלי, אלא תמיד היה לי חשוב להעביר איזשהו מסר. אני לא בטוח שהיה מסר במעברי פנטומימה בין השירים, שייצגו את המדינות שהשתתפו, אבל שמחתי על ההזדמנות להביא את האמנות הייחודית שלנו לאנשים רבים כל כך".
"למעשה אנחנו חיים בתקופה של אנטי־פנטומימה, עם הרבה רעש ושהכל נעשה מהר־מהר כמו קליפים. הזדמנות כזאת לא הייתי מחמיץ גם אם שילמו לנו שכר רעב על ההופעה שלנו. מבחינה אמנותית, הרווח היה כשבעקבות האירוויזיון יעקב אגמון העלה את מופע הפנטומימה ‘על מסיכות ואנשים’, עם שייקה אופיר ואיתי, שרץ בהצלחה רבה".
בוקר נולד באביב 40’ בפריז כז’אן קלוד בוקסנבאום להורים יוצאי פולין. בתקופת השואה אביו שרד את אושוויץ, בעוד משפחה פריזאית הסתירה את בנו הפעוט אצלה תמורת כסף. בילדותו הלך בוקר עם הוריו להצגות והתאהב בתיאטרון. “כשראיתי איתם את ההצגה ‘תעלולי סקפן’ של מולייר, אמרתי להם שאני רוצה להיות שחקן", הוא נזכר.
"אחרי הצבא נסעתי לפריז ללמוד פנטומימה אצלו ואצל ז’ק לקוק. לקוק היה מורה גדול לפנטומימה. הגעתי אליו עם הרבה ביטחון והדגמתי בפניו הליכה של פנטומימאי. ‘אתה הולך יופי, אבל האם אתה יודע לאן אתה הולך?’, הוא שאל אותי. אז הבנתי את הסוד של העניין. ‘אם אתה לא יודע לאן אתה הולך, אז לא צריך ללכת’, הוא אמר לי. כלומר, אם אין לך רעיון ומה להגיד בפנטומימה, אז אולי כדאי לך ללכת למשהו אחר".
עם שובו מלימודיו בפריז, בוקר הקים כאן באמצע שנות ה־60 תיאטרון פנטומימה שנשא את שמו. “קרוסל", מופע שהעלה בסוף אותו עשור ורץ מאות פעמים, שם אותו על המפה. “הופענו בכל חור אפשרי וזה היה שלאגר ענק", הוא מספר. הוא גם הופיע בהצגות “כנר על הגג" ו"נאסר א־דין" ושילב במרוצת השנים קריירה בימתית עם קריירה אקדמית. “הייתה תקופה שבה כולם למדו אצלי, בין שבאוניברסיטת תל אביב, בין שבבית צבי, או בסמינר הקיבוצים", הוא מציין. “הם - מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בראבא, איציק ויינגרטן, ששון גבאי ורבים אחרים - היו תלמידים שלי ולמדו ממני לא רק פנטומימה, אלא גם איך לזוז על הבמה".
פיניטו לה קומדיה
בגיל 63 הוא פרש מהבמה. “פרשתי כשהרגשתי שהכלי שלי, הוא הגוף שלי, כבר לא היה כמו בעבר", הוא אומר. “בעניין הזה לא רציתי להיות כמו מרסל מרסו, שהמשיך להופיע גם כשכבר לא היה במיטבו. הרגשתי שפיניטו לה קומדיה, וזה הזמן לתלות את המסיכות על הקיר. כלומר אם לא להיות מאה אחוז, אז עדיף לוותר, או להעביר את הפרח למישהו אחר, כפי שכתב איזה יפני חכם".
כיום, בגיל 82, בוקר בעיקר מסתופף בביתו בהרצליה, מוקף במאות מסיכות. “עכשיו אני יכול להרשות לעצמי להיות פנסיונר במשרה מלאה אחרי 44 שנים שבהן הייתי מרצה באוניברסיטת תל אביב", הוא אומר. הוא נשוי בשנית והולך הרבה לקונצרטים, לסרטים ובעיקר לתיאטרון. “אני לא מפספס אף הצגה", הוא מצהיר.
התרעות פיקוד העורף