השחקן שלמה וישינסקי מוצא זמן לשוחח איתי תוך כדי שהוא מוציא את הכלבה, כשברקע, בין בדיחה לאנקדוטה, הוא מודה לעוברי האורח שעוצרים אותו ברחוב. “ראית מה זה? לא נותנים לי שקט", הוא מגחך. “זה עדיין מרגש אותי לקבל את האהבה והפרגון הזה מהאנשים במשך כל כך הרבה שנים. זה לא מובן מאליו בכלל".
בתור איזו דמות שעשית הכי מזהים אותך?
“בעיקר בזכות הדמות של מאיר נוימן בסדרה ‘החיים זה לא הכל’. זו דמות שמלווה אותי הרבה. אבל מזהים אותי כמובן גם מהתיאטרון, מסרטים ומשאר התפקידים שעשיתי ושאני עושה".
בקרוב יככב וישינסקי בהצגה “אני סבתא שלך" בתיאטרון הקאמרי, מאת איתי סונטג ובבימויו של רועי שגב, לצדם של רבקה מיכאלי, תום אבני וגילת אנקורי. העלילה מגוללת את סיפורן של שלוש נשים שגרות באותו בניין, כשיום אחד מגיע בחור צעיר שרוצה לעשות בבניין פינוי־בינוי. כל השכנים מוכנים לחתום, חוץ מאלמנה ואם שכולה. “היא לא חותמת מהסיבה שיש לה בן שנהרג בצבא ויש לו חדר עם הדברים שלו, והיא לא מוכנה שאנשים ייכנסו לחדר", אומר וישינסקי. “ברגע שמתגלה שהבן שלה שנהרג, תרם זרע – מתחילה קומדיה של טעויות. בהצגה יש נושאים שחלקם כואבים וחלקם מצחיקים".
איך זה לשחק עם רבקה’לה מיכאלי?
“זו ההצגה השלישית שלנו יחד. אנחנו מכירים כבר קרוב ל־60 שנה, חברים טובים מאוד. כשהשתחררתי מהצבא קניתי ממנה אוטו, ובשלב מסוים גם שכרתי את הדירה שלה. החברות בינינו באה לידי ביטוי גם על הבמה".
אי אפשר להתעלם מהקשר האישי הכואב של וישינסקי לעלילת ההצגה. ב־12 במאי 2004 סמ"ר ליאור וישינסקי ז"ל, בנם של וישינסקי ואשתו לשעבר אסנת שיר־וישינסקי, לוחם צוות המנהרות, נהרג בפעילות מבצעית ברפיח, כשנגמ"ש עמוס חומרי נפץ שבו נסע התפוצץ בציר פילדלפי מפגיעת טיל. הוא היה בן 20 בנופלו.
איך הרגשת בתור אב שכול כשקראת את המחזה?
“יכולתי להבין מאוד את הסירוב של האם השכולה למכור את הדירה כי גם לי היה בבית חדר כזה של ליאור, אז אני יודע בדיוק איך זה מרגיש. כל יום אני כואב את לכתו. בכל שישי אני מגיע לבקר אותו בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. היום, לצערי הרב, אם תזרוק אבן באוויר, אז היא תיפול על מישהו ששכל מישהו. אני מרגיש את השכול בעיקר בבקרים כשאני קם והוא איננו".
בלי אודישנים
בשנת 2005 ייסדה משפחת וישינסקי את “קרן ליאור", על שמו של בנם, בחסות תיאטרון הקאמרי, שמטרתה להנציח את ליאור ולקרב את חיילי צה"ל לאמנות ולתרבות ישראלית, תוך סיוע לחיילים ולחיילות לצפות בהצגות התיאטרון במסגרת תרבות יום א’, הקמת ספריות השאלה בבסיסים מרוחקים לרווחת החיילים, ומתן מלגות לחיילים משוחררים לטובת לימודים גבוהים בתחומי האמנות השונים. בשבוע הבא, ב־22 בנובמבר בשעה 20:00, יתקיים בתיאטרון הקאמרי, כמדי שנה, ערב גיוס התרומות השנתי של “קרן ליאור" בניהולו האמנותי של המפיק חיים סלע, בהשתתפות תמיר גרינברג ואמנים נוספים.
וישינסקי (79), משחקני התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה הוותיקים בישראל, תל־אביבי כל חייו, החל את דרכו בגיל 12 וחצי כששיחק בהצגות ילדים בתיאטראות “טילון" ו"השדרה" של מנחם גולן. “בבית הספר תמיד הייתי המצחיקן של הכיתה, וכילד שיחקתי בהצגות כמו ‘שמונה בעקבות אחד’ ו’אוהל הדוד תום’", הוא מספר. “בתקופה ההיא הייתי הולך לראות הצגות תיאטרון עם חברים מהשכונה, וזה מאוד קסם לי והשפיע עליי".
בשנת 61’ התגייס לצבא ושירת כלוחם קרבי. “לא רציתי ללכת ללהקה צבאית, התביישתי בזה כי כל השכנים שלי היו ביחידות קרביות, אז התגייסתי כלוחם בחיל רגלים בשריון", הוא אומר. “אחרי שפירקו את הפלוגה, שאול ביבר, שראה את כישורי ההצחקה שלי, חטף אותי ללהקת פיקוד מרכז".
עם שחרורו בשנת 64’ פנה ללימודי משחק ותיאטרון, ובשנת 67’ הצטרף לתיאטרון הקאמרי. מאז שיחק בשלל תיאטראות בתפקידים דרמטיים וקומיים מגוונים, בהם, בין היתר, בהצגות “אמא קוראז’", “עוץ לי גוץ לי", “גם הוא באצילים", “הסוחר מוונציה", “החולה ההודי", “זהר" ו"פיגמליון". במקביל, פיתח קריירה קולנועית וטלוויזיונית והשתתף בסרטים רבים (“תעלת בלאומליך", “לופו", “קזבלן", “מבצע יונתן", “שני קוני למל", “שמיכה חשמלית ושמה משה", “המובטל בטיטו" ועוד) ובתוכניות טלוויזיה כמו “קרוסלה", “15 דקות" וכאמור “החיים זה לא הכל" שהפכה במרוצת השנים לקאלט. “דניאל לפין, שכתב ויצר את הסדרה, התחיל את דרכו כקלידן בלהקה צבאית כשאני שימשתי במאי שלו", מספר וישינסקי.
“כשהוא יצר את הסדרה, הוא הזמין אותי לשחק את התפקיד של מאיר נוימן. הסדרה הפכה להצלחה מיידית. זו פשוט סדרה שכתובה טוב. אגב, לא עשיתי לתפקיד הזה אודישן ובכלל אני לא עושה אף פעם אודישנים. לרוב יודעים מה אני יודע לתת ומזמינים אותי בגלל היכולות שלי. אני אומר לבמאי שמזמין אותי: ‘אני אעשה לך אודישן כדי לראות אם אתה מספיק טוב בשבילי’" (צוחק).
לאורך הקריירה שלו הוא גם נודע ביכולת השירה שלו. “ביצעתי את השירים הראשונים שכתב בן דוד שלי, יענקל’ה רוטבליט, עוד לפני ש’שיר לשלום’ פרסם אותו", הוא מספר. "יענקל’ה נפצע במלחמת ששת הימים ואיבד רגל, אז כדי לעודד אותו הקלטתי מספר שירים".
מה השתנה בעולם התיאטרון לאורך השנים?
“היום צעירים פחות באים לראות תיאטרון. באים בעיקר מגיל 35 ומעלה, בעוד שפעם אנשים בגילים יותר צעירים היו מבלים בתיאטרון".
מבין התפקידים שעשית בתיאטרון, מה התפקיד שאהוב עליך ביותר?
“תמיד התפקיד האחרון. אני לא מסתכל לאחור, מה שהיה היה. אני מסתכל תמיד קדימה".
אתה אוהב יותר קומדיה או דרמה?
“שחקנים קומיים הם יותר דרמטיים. התפקידים היפים שעשיתי הם יותר דרמטיים, אבל מה שקורה זה שכשאני עולה לבמה - הקהל רוצה שאצחיק אותו".
מה דעתך על הדור הצעיר של השחקנים?
“יותר מוכשרים בהרבה מהדור שלנו. לנו יש רק קילומטראז’ וקרדיט יותר גדול, אבל השחקנים היום הרבה יותר מוכשרים מאשר אנחנו היינו. הם באים מבתי ספר למשחק מגובשים ומלאי ביטחון. בניו יורק יש שחקנים ברמה שלי שגם עושים הצגות, אבל הם גם נהגי מוניות. אין להם הרבה עבודה שם, וגם פה, לשחקנים מוכשרים, בייחוד הצעירים, אין מספיק עבודה ותיאטראות לשחק בהם, אבל מבחינת כישרון? הדור הצעיר מוכשר ברמה בלתי רגילה".
לאחרונה השתתף וישינסקי באירוע מחווה בתיאטרון הבימה לאורי זוהר, חברו הקרוב שהלך לעולמו בשנה האחרונה, לאריק איינשטיין ולצבי שיסל. “אורי היה חבר קרוב שלי", הוא מספר. “פגשתי אותו לראשונה בפרמיירה של התוכנית החדשה של להקת פיקוד מרכז, ואני זוכר שהוא ואריק (איינשטיין) ניגשו אליי, ואורי אמר: ‘אפשר להציע לך חברות?’. הוא אמר את זה כמו שמציעים חברות לבחורה, וכבר באותו סוף שבוע הופענו יחד במועדון. אורי לקח אותי כדי שאני אצחיק. בוקר אחד הוא דפק אצלי בחלון בשש בבוקר, ואמר לי: ‘אתה מכיר את המדבר? אנחנו מחפשים לוקיישן לסרט ‘חור בלבנה’. אמרתי לו שכן ונסענו עד צאלים. באותה שנה, משום מה, כל הנגב היה ירוק ולא היה מדבר. אורי רצה להרוג אותי".
איך נראתה החברות שלך עם אריק איינשטיין?
“אריק היה חבר טוב מאוד שלי. במופע הראשון של ‘קרן ליאור’ שקיימנו בקאמרי בשנת 2006 אריק רצה לשתף פעולה ולהשתתף, שזה היה נדיר כי הוא לא הרבה לצאת מהבית ולהיראות בפומבי. הוא אמר: ‘אני לא רוצה להופיע. אני רוצה לעזור, אבל מאחורי הקלעים’. אז מה הוא עשה? ישב מאחורי הקלעים עם הליין־אפ וקרא לכל האמנים לעלות בתורם לבמה, כמו סדרן. שלא תחשוב שהוא אהב אותי כי הייתי שחקן טוב, הוא אהב אותי כי הייתי ספורטאי ושיחקתי כדורגל בהפועל תל אביב".
אתה? כדורגלן?
“בגיל 12 וחצי שיחקתי גם בתיאטרון וגם בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב. מאוחר יותר שיחקתי כדורגל גם בקבוצת הבוגרים של הפועל תל אביב. בגלל ששיחקתי בתיאטרון החמאם בהצגה ‘שייקספיר איננו’, ובין ההצגות שיחקתי גם בקבוצה, אז המאמן קרא לי ‘שייקספיר’ במקום ‘וישינסקי’".
למה לא בחרת בקריירה של שחקן כדורגל?
“כי לא הייתי שחקן כזה טוב".
כמה רגעים יפים
לו ולאסנת בת נוספת - דנה, שחקנית־זמרת ופסיכולוגית קלינית. “זה מקצוע מאוד יפה ומתאים לה", אומר וישינסקי. “היא יותר מוכשרת מאבא שלה. גם אמא שלה, כמובן, מאוד מוכשרת".
איך נראים היחסים שלך עם אסנת כיום?
“אסנת ואני חברים מאוד טובים, החברים הכי טובים שיש. לאחרונה עברתי ניתוח קל בהרדמה מלאה, ובכל פעם שהתעוררתי בחדר הניתוח – ראיתי את אסנת שם. אנחנו כבר 30 שנה גרושים, וכנראה שהגירושים שלנו עלו על שרטון כי אנחנו לא מצליחים להתגרש ולהיפרד זה מזה. בכל שבת אנחנו נפגשים ובכל חג אנחנו ביחד. המשפחה שלנו מאוד מלוכדת. אסנת היא האישה הכי יקרה לי בעולם".
מה חשבת על תוצאות הבחירות?
“איך אריק שר פעם בשיר שלו: ‘הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות, היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב – בא לי לבכות’. עכשיו אנשים מתחילים להבין: בשנת 48’ נעשה ניסיון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, שנכשל בשנת 67’. בסך הכל היו כמה רגעים יפים, אבל זה לא הצליח וזה תקף גם להיום, הניסיון להקים מדינה יהודית לא הצליח. אנחנו כבר 74 שנים קיימים כמדינה, שברנו שיא, אבל אני מאמין שאם לא נגיע להסדר עם השכנים שלנו, לא נצליח להמשיך ככה".
ואתה מאמין שזה יקרה בממשלה הנכנסת?
“אני תמיד אופטימי ומאמין שבסוף נתעשת".
בעוד כמה חודשים תחגוג 80. איך אתה מרגיש לגבי הגיל?
“80 זה כבר למות עוד מעט, מה אתה רוצה? (צוחק). אני לא מרגיש בגיל הזה. כלומר, בגוף אני מרגיש, אבל בנפש לא. הפסקתי לשחק טניס, אני נוסע על אופניים עם שלושה גלגלים כי דנה, בתי, לא מרשה לי לנסוע על אופניים עם שני גלגלים, ואני משתדל לשמור על עצמי".
מה התפקיד הבא שאתה מפנטז עליו?
“אני לא רוצה להגיד כי מה שאני רוצה - נתנו לאחרים, והם לא עשו אותו פחות טוב ממני. לא ראיתי אף פעם הצגה שבה מישהו עשה בצורה לא טובה תפקיד שרציתי לעשות. טוב לי בחלקי".