אולם תיאטרון “נא לגעת" בנמל יפו. אל הבמה הכמעט חשופה עולים חמשת משתתפי המופע “זה יכול להיות אדם עומד בשלג", שיפתח בשלישי הקרוב את הפסטיבל לאמנות פורצת גבולות בתיאטרון “נא לגעת" ביפו, ומתנועעים עליה איש־איש כדרכו. עוברות דקות עד שבאי המופע - המשלב תנועה, וידיאו ופרפורמנס - מבחינים שמדובר בשחקנים־יוצרים עם מוגבלויות ראייה ושמיעה כבדות, שמביאים לבמה את עולמם הפנימי.
החמישה הם טייב בדווי, סטודנט לחינוך מיוחד חירש מכפר קאסם; ירוסלב ברניצקי, רקדן חירש, עולה מרוסיה, הרוקד עם נעליים גבוהות עקב; מורדי וייס, עולה ותיק מארצות הברית, חירש ועיוור, הלוקה בתסמונת אשר; אריאלה טוחולוב, שחקנית כבדת ראייה, אם לחמישה, שאלכס, כלבת הנחייה שלה, הייתה חלק בלתי נפרד מהחזרות על המופע החדש; וסול־גבריאל־טל, לקוי ראייה שלמד משחק.
“הכל אנשים", אומרת יוצרת המופע והבמאית שלו, עמנואלה עמיחי. “לפי הגישה ההומניסטית שלי, גם אם זה אולי נשמע כקלישאה, בסופו של דבר האדם עם המורכבויות שלו עומד במרכז ההוויה בעולם, כשאף אחד לא מושלם. את זה אני מביאה למופע, שהוא שילוב של הצגה ומיצג".
עמיחי לרוב היא זו שיוזמת את מופעיה, אך היא נענתה לפניית תיאטרון “נא לגעת", המפגיש את הקהל הרחב עם אמנים חירשים ועיוורים, להעלות שם מופע, שבו כל אחד מחמשת המשתתפים מחצין את הזהות המסוימת שלו לאחר שחקר אותה לעומק.
כיצד ניגשת לעבודה איתם?
“התחלנו בסדנה של היכרות, שאליה ניגשתי בלי רעיון מגובש מראש, הוא נוצר מתוך המפגשים שלנו. בסצינות של המופע נשזרים היבטים ביוגרפיים של השחקנים כפי שהם העלו אותם בסדנה. למרות השוני ביניהם נוצרה בחזרות שפה משותפת".
מה עומד מאחורי השם של המופע?
“זה עלה באופן מקרי מהיישומון בטלפון של אריאלה טוחולוב, שהיא כבדת ראייה, והוא תיאר לה מה שמתרחש סביבה".
נייר ועט
עמיחי, 44, אמנית, כוריאוגרפית ויוצרת רב־תחומית עטורת פרסים, שהשתתפה בפסטיבלים ברחבי העולם, נולדה וגדלה בשכונת ימין משה בירושלים. היא בת הזקונים של המשורר יהודה עמיחי, מענקי השירה העברית וחתן פרס ישראל. לאורך השנים התכתבה ביצירותיה לא פעם עם יצירתו של אביה. היא בוגרת מגמת המחול בבית הספר התיכון שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ולימודי משחק בבית הספר על שם סטלה אדלר בניו יורק ובסטודיו ניסן נתיב. כמו כן, יש לה תואר שני בלימודי פולקלור ותרבות עממית מהאוניברסיטה העברית, שם היא משמשת כמרצה בחוג ללימודי תיאטרון.
עמנואלה באה לעולם מנישואיו השניים של יהודה עמיחי לחנה, מרצה לחינוך באוניברסיטה העברית. הוא כבר היה אז בן 53, משורר בשיא תהילתו. ב"ספר הלילה הגדול" שהקדיש לה, סיפר עמיחי כי הוריה התכוונו לקרוא לה מאירה “כי הייתה מאירה כשמש ושם סבה, שכבר מת, היה מאיר", אך לבסוף בחרו בשם עמנואלה.
לדבריה, כילדה לא ידעה שאביה היה משורר מפורסם. “אולי התחלתי להבין בגיל 5", היא אומרת. “אז אבא הוזמן לארצות הברית, להיות פרופסור אורח באיזו אוניברסיטה, וכשהיינו איתו שם, ראינו אותו מוקף בסטודנטים. אני לא בטוחה שהבנתי עד כמה היה חשוב בעיניהם".
איזה אב הוא היה?
“מאוד נינוח ורגוע, איש מאוד־מאוד חם וטוב מזג. אולי הנינוחות הזאת באה לו עם הגיל המבוגר, וגם הדאגנות. הוא היה אבא דאגן. כשהייתי מאחרת בערבים בגיל הנעורים, הוא היה נשאר ער עד ששמע שאני כבר בבית".
מי היה ממתין לך בשובך מבית הספר?
“בדרך כלל הוא, כמי שרוב עבודתו הייתה בבית. הרבה פעמים הייתי מוצאת אותו מעל הסירים במטבח, טורח על הכנת ארוחת הצהריים. הייתה לו מומחיות גדולה בפירה ובכל מיני תבשילי ירקות. מומחיות אחרת הייתה לו בהכנת ריבות. אבא, שהיה מורה במקצועו, נהג לבוא לאסיפות ההורים בבית הספר. הוא נהג לפנק אותי במתנות שהיה מביא לי ממסעותיו בחו"ל. בדרך כלל היה מביא בגדים ורודים מדי, עם יותר מדי מלמלה; גם צעצועים ושוקולדים".
יהודה עמיחי, שהלך לעולמו בשנת 2000, נולד בווירצבורג שבגרמניה בשם לודוויג פפויפר ועלה עם הוריו ארצה בעיצומה של העלייה היקית. גם אם בעקבות שיריו היו שאימצו אותו כסמל הצבריות ובמלחמת העצמאות הוא לחם כפלמ"חניק בחטיבת הנגב, עמיחי מעודו לא היה ממש צבר. “באבא היו סממנים מובהקים של יקיות", מציינת בתו. “תמיד היה עם מסרק בכיס ודאג שהחולצה תהיה מגוהצת. היה לו חשוב להופיע מסודר ולהגיע בזמן".
הוא שיתף אותך בכתיבה שלו?
“אני לא זוכרת את אבא מראה לנו שירים לפני שפרסם אותם. רק בספרי הילדים, שבעצם הוא כתב אותם לנו, הוא שיתף אותנו. תמיד הוא היה ביצירה; גם בטיולים, ולא היה יוצא מהבית בלי נייר ועט. כשבא לו איזה רעיון, הוא היה שולף פתק וכותב, ואנחנו היינו מציצים לראות מה כתב. בבית שלנו, בשכונת ימין משה, מול חומות העיר העתיקה, לא היה משטר מיוחד בגלל יצירתו. להפך, לאחר בית הספר אחי ואני היינו זורקים את הילקוטים בחדר העבודה שלו, ולא פעם הייתי יושבת שם שעות ומקשקשת בטלפון בגיל ההתבגרות. זאת לא הייתה טריטוריה שאי אפשר היה להיכנס אליה. מה שכן, כשהוא סגר את הדלת וכתב, לא הפרענו לו, הגם שלא היה איש של לאווים בבית. בנוסף, מאז שהייתי קטנה, אבא היה שם בפטפון מוזיקה קלאסית - מוצרט, צ’ייקובסקי, משהו כזה - ורוקד איתי, בתו. פלא שנהייתי רקדנית?".
לא ישב על ענן
עמיחי, אם לשתי בנות, חיה כיום עם בן זוגה שי, אדריכל נוף, ביפו. לדבריה, בימים אלה היא שוקדת על מופע חדש, שהוא פיתוח של עבודה שעסקה בשכונה על שם אביה בירושלים.
בניגוד לאחרים, אביך הצטייר כיוצר א־פוליטי. זה היה גם הרושם שלך?
“אבא היה משורר אישי, פוליטיקה לא הייתה הדגל שלו. הוא לא היה חבר מפלגה, גם אם הזדהה שנים עם מפא"י. עם זאת, אי אפשר לומר עליו שהוא ישב על ענן או במגדל שן וכתב במנותק מהמציאות. המולדת הייתה חשובה לו והשלום".
איך היו יחסיו של אביך, מי שתואר לא פעם כסמל של חילוניות, עם הדת והמסורת?
“אבא בא מבית אורתודוקסי ובגיל 14 עזב את הדת, אם כי מעולם לא היה מרוחק מהיהדות, כשהתנ"ך נוכח בשיריו. גם אם הפסיק כנער להיות דתי, הוא כתב שירים כמו ‘שיר ליל שבת’ ו’אל מלא רחמים’. נותרה בו האהבה לסממני היהדות, כמו לשמוע את קריאת המגילה בפורים והדלקת נרות חנוכה".
למה את הכי מתגעגעת ממנו?
“לקיום שלו. לנוכחות שלו. במיוחד אני מתגעגעת לקול שלו, שהיה מאוד נעים; גם להומור המשובח שלו, שמאוד היה מצחיק אותנו".
מה לקחת ממנו לחיים?
“את התקווה. זה אולי אומר הכל".