אחרי שצפיתי בהצגה ויצאתי מהאולם החשוך במרכז תל אביב אל תוך העיר הסואנת, ניסיתי בין כל הרעש לנסות ולהבין כיצד הצליחה כל המילים הקשות להפוך להצגה שבמקום לעורר אצלי מועקה דווקא פתחה לי את הלב. המחשבה הראשונה שלי הייתה על דמותו של וויליאם, אותה גילם שלומי טפיארו באופן שנון אך לא מתחכם, שהפך כל נושא שיח כבד לעוד בדיחה מסוג ההומור השחור שאני אוהבת.
ואחרונה חביבה הייתה, איך לא, ההתאהבות של שתי הדמויות הראשיות שהרגישה אמיתית לגמרי. ועל אף שאנו יודעים שאגם רודברג היא אמא טרייה ונשואה לגבר, וכך גם וקשטיין, השתיים מצליחות לגרום לקהל להתמסר ולהאמין בלב שלם בסיפור האהבה ביניהן. וזו, גדולה של תיאטרון.
"סיפור אהבה" הוא ללא ספק אחד המחזות שהכי נהניתי לראות עד היום. משהו בנינוחות, בפשטות ועם זאת במורכבות, גרם לי שלא להצליח להסיר את עיני מהבמה. אז אם בא לך לצחוק בקול ולהזיל כמה דמעות, ואני מדברת בסך הכל על שעה וחצי של מנעד רגשות, זו ההצגה שלכם. ואני ממליצה עליה בפה מלא ובלב שלם.
התרעות פיקוד העורף