"מוזר מה שעובר על הקהל. עוילם-גוילם! תן לו מה שתרצה והוא יבלע הכל. אני לא מבין את האידיוטים שצצים על מרקע הטלוויזיה ומנסים להצחיק בכוח עם כל מיני העוויות ופרצופים תוך כדי הגזמות מגוחכות והפגנת חוסר טעם. זאת תת-תרבות שהשתלטה עלינו!".
על דברים אלה חתום שמעון ישראלי, חלוץ הצגות היחיד, שיציין בשבת הקרובה, ה-10 בדצמבר, בביתו בחיפה את יום הולדתו ה-90. שמעון ישראלי הוא שילוב ייחודי של שחקן מחונן, במאי (בתיאטרון ובלהקות הצבאיות), תסריטאי, מחזאי, סופר (שהוציא את ספר המקאמות ההומוריסטיות "הגועל והנפש"), פזמונאי (שבין השאר הלחין את שירה של דליה רביקוביץ "עמק דותן") וזמר עם קול בס נפלא. לכבוד יום ההולדת אנחנו עורכים עמו מסע בנתיבי חייו.
שמעון ישראלי, או שימק פוססורסקי, כפי שנקרא כשנולד לאופה ורשאי, זוכר היטב כיצד החל את הקריירה בשנות ה-30. אז, כשהרדיו נחשב עדיין כהמצאת פלא חדשה, אחיו הבכור הרשל, שעבד בסניף "פיליפס" בבירת פולין, הביא הביתה מקלט לסוף השבוע. כשהשכנים נאספו לחזות בתופעה, נטל הילדון ארגז, הוציאו לחצר ומול הילדים שהתיישבו נכחו הוא נכנס לארגז ומתוכו הוא שר את אחד מלהיטי התקופה.
"כך התחלתי", משחזר ישראלי. "גרנו באחד הבניינים שסגרו על חצר כמו האות מ'. בין בעלי המלאכה והרוכלים שבאו כדי להציע את מרכולתם היו להקות צוענים נודדות. זה נורא קסם לי וממש הפנט אותי. איזה יופי. מצא חן בעיניי לראות אנשים שרים ורוקדים, כשפרוטות היו נזרקות לעברם מהחלונות. יום אחד יצאתי לחצר כשעל כתפי מגבת צבעונית והתחלתי לשיר את 'מינו, אני אוהב אותך', להיט מאז, כשהשכנים הגיבו בסוכריות שהם זרקו עלי. כשחזרתי על התרגיל כעבור יום-יומיים, כמעט לא שמו לב אלי. זה לימד אותי מהי תוחלת החיים של שלגר".
האושר בוורשה נגוז עד מהרה, כשפרצה מלחמת העולם השנייה והעיר הוחרדה על-ידי הפצצות הגרמנים. משפחת פוססרסקי נסה על נפשה בבעתה לביילורוסיה. שם, ביערות ליד מינסק, שרדו ממנה שימק ואחותו, הניה, המבוגרת ממנו ואילו הוריהם ואחיהם הפרטיזן אבדו להם לנצח. שימק הילד מצא את עצמו בין הפרטיזנים, שפוצצו רכבות וניסרו עמודי טלגרף - וסייע להם בניקוי כלי הנשק שלהם.
לדבריו, באותן שנים הוא ראה לא אחת את המוות מול עיניו. "אלה היו השנים הקשות בחיי", קובע ישראלי, שהקליט כעבור שנים את "שיר הפרטיזנים". "אני זוכר אותנו תקועים שלושה ימים ולילות בביצה בלב יער שעה שהגרמנים ירו מבחוץ כמו מטורפים לעברנו. בשיא הייאוש ניזונתי ממי הביצה שאספתי בשולי הבגד שלי ואותם בודדתי מהראשנים ששרצו במים".
דומה שמיותר לשאול את ישראלי אם מה שחווה בשואה השפיע לימים על דרכו כאמן. "כשניסיתי כעבור שנים להשתחרר מאימי השואה בסרט 'המרתף', שלקחתי על כתפיי, הסתבכתי בחובות, שהיו כאין וכאפס לעומת הסבל בימים ההם שעיצב את כל חיי ומנע ממני להיות בדרן קליל. למעשה, עברתי את השואה פעמיים - בעת התרחשותה וכשהתחלתי לעכל בארץ את מה שעבר עלי".
"אני לא יכול לשאת את זה, שיש המשתמשים היום במילה 'שואה' למה שאיננו קשור בה", הוא מוסיף. "כשאדם קורא בשעת מריבה לזולתו 'נאצי!', זאת הזניה קיצונית של העניין ומה שמעיד על התדרדרות מוסרית".
לאחר ששוחררו על-ידי הצבא האדום, חזרו שימק ואחותו ל-ורשה וגילו שלא נותר שריד מביתם. שימק עלה ארצה ב-46' במסגרת עליית הנוער ואימץ לעצמו שם משפחה חדש, ישראלי, שבו הנציח את אביו, ישראל, שנספה בשואה. תוך זמן קצר נקלט אצל קרוביו בתל-אביב ולמחייתו עבד בחנות ספרים. יום אחד נקלע לשם יהושע ברטונוב, זקן שחקני הבימה. כששמע על רצונו של הנער להיות שחקן, הוא שלח אותו אל ידידו, הבמאי משה הלוי, מייסד תיאטרון אהל, שהסטודיו שלו היה לישראלי כן השילוח לקריירה שציפתה לו.
במקביל למשחק פצח ישראלי בקריירת הזמרה שלו, כשהיה משמיע עם קול הבס העמוק שלו משירי הנשמה של פול רובסון. לאחר שירות בצוות הווי צבאי, הופיע בהצגת "זעקי ארץ אהובה" בהבימה ומשם עבר להצגת "הנפש הטובה מסצ'ואן", בתיאטרון הקאמרי. עם שניים מחבריו בהצגה, אריק לביא וצבי בורודו, הקים את הרכב "שלושת המיתרים" ("טריו ערבה") האיכותי. לאחר שהם קצרו עם שירי הבוקרים שלהם הצלחה גדולה ב"אולימפיה", בפריז ובהיותם על סף זינוק לארצות הברית, פירק ישראלי את החבילה, ברצותו לשוב לרעייתו, ד"ר אלה ישראלי, חוקרת סרטן.
כאן הוא הופיע בתיאטרון הסאטירי "סמבטיון", שבו היה המבצע המקורי של השיר "הלילה הולך בשדרות" מאת נעמי שמר. ישראלי גם הלחין למילותיה את השיר "שיירת הרוכבים", שעליו היא חתמה אליפז ורק לאחר שהשיר הפך ללהיט בביצוע הדודאים נחשפה בשמה האמיתי. באותה שנה הוא חבר ליוצאי להקת הנח"ל בלהקת "בצל ירוק", שם הוא ואילנה רובינא היו המבצעים המקוריים של "השמלה הצהובה" ("כשאנחנו נצא ביחד"), שירם של חפר וארגוב, שבגרסה מאוחרת יותר של "התרנגולים" התפרסם כ"השמלה הסגולה".
אז, ב-60', הוא חנך את עידן תוכניות היחיד בבידור הישראלי, כשיצא ב"מועדון התיאטרון" עם תוכניתו "סתם יום של חול", שלה הלחין למילותיו של יוסי גמזו את שיר הנושא. "אולי אני אשם באינפלציה הנוראית של הצגות היחיד, שפרצה בארץ, כשעל הרמה מוטב לא לדבר", ישראלי, שבסך הכל הופיע בעשר הצגות-יחיד, כמעט מכה על חטא שלא חטא. "לו הייתי יודע למה אגרום, ייתכן שלא הייתי מתחיל עם הסיפור הזה וסותם את הפה. בעיניי זהו כלי ביטוי שאסור לשחקן להשתמש בו אלא אם יש לו מה לומר".
במקביל הייתה לישראלי דריסת רגל גם בקולנוע. לאחר שכיכב ב"סיניה", סרטו של אילן אלדד, המעוגן במבצע סיני, זכרונותיו מהשואה הניעו אותו לצאת בהרפתקת הסרט "המרתף", בבימויו של הבמאי נתן גרוס ובו ריגש בהופעת יחיד, שהביאה את סיפור נקמתו של צעיר יהודי בקצין נאצי. הסרט זכה בפרס בפסטיבל ברלין, אך סיבך את ישראלי בחובות, שאותם הצליח לפרוע רק בסוף אותו עשור, כשכיכב כטוביה החולב בהפקה הדרום אפריקאית של "כנר על הגג".
איך הגיע עד לשם? - "כשחקן, אני לא בנוי למשחקים של אודישנים", הוא מעיד על עצמו. "אם במאי היה מנסה להזמין אותי לאודישן, זה היה בשבילי סימן שהוא לא הכיר אותי לאחר כל שנותיי כשחקן וראיתי בכך חור בהשכלה התיאטרלית שלו. כשהגיעה ארצה במאית ה'כנר' וביקשה לבחון אותי, אמרתי לה שאני יכול לתרגם לה את הביקורות שקיבלתי ולהשמיע לה את התקליטים שהוצאתי, אבל לא להיבחן - והיא קיבלה את הדין".
לפני כן עשה ישראלי את אחד הצעדים המשמעותיים בחייו, כשנענה להזמנת אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה, להעתיק את מגוריו לעירו עם אנשי תרבות אחרים. הצעתו של חושי שיקים בה תיאטרון ילדים ונוער לא התממשה, אבל ישראלי היה לשחקן מרכזי בתיאטרון חיפה. בין השאר הוא הופיע שם בדמותו של בר-כוכבא, גילם את דמותו של מיכאל הלפרין ב"ימים של זהב", כיכב בתפקיד פראנק החמישי, הופיע בתפקיד הסב בהצגת "הן לא תיקחהו עמך" וריגש את הקהל עם רות סגל בהצגת "האגם המוזהב".
עם השנים נוצר נתק בינו לבין תיאטרון הבית שלו, שממנו הוא יצא לגמלאות. "להקת השחקנים התפרקה, חזרות להצגות עברו לתל-אביב ומתישהו תיאטרון חיפה איבד את ההצדקה לקיומו כתיאטרון עצמאי", הוא מצר. "נפגעה תחושת השליחות שאפיינה את התיאטרון הזה מאז שהוקם בראשית שנות ה-60 על-ידי יוסף מילוא, במאי שגידל דור של שחקנים שהלכו אחריו באש ובמים".
לעומת הבמה, ישראלי לא הרחיק לכת בהופעות מסך. "הטלוויזיה ואני זה שידוך לא טוב, גם הקולנוע", השלים זה מכבר. "כאן אי אפשר להאשים איש. אני מצטלם לא טוב, או לא פוטוגני, איך שאומרים. בעבר, כשהצטלמתי למשהו, הרגשתי לא פעם כאילו ש...הפרעתי לעצמי".
"אף פעם לא ייחסתי חשיבות ראשונית לקריירה שלי כזמר", מודה ישראלי המבצע המקורי של השיר "ביתי אל מול גולן", מאת יוסף נצר וחיים ברקני. "תמיד החשבתי את הזמרה ככלי-עזר במהלך הופעותיי כשחקן בתיאטרון. במבט לאחור ברור לי שיכולתי להרחיק לכת כזמר אילו הייתי מתמסר כל-כולי לכך, מה גם שהקול שלי הלך והשתבח עם הזמן".
לישראלי שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים, שכולם מקורבים למוזיקה. בתו, אירית, חיה בקיבוץ מבוא-חמה, מעל הכנרת ומנצחת על "קול ברמה", חבורת הזמר של הגולן. לפני שנים היא הצליחה לשכנע את אביה לספר סיפורים מהקריירה שלו במופע של החבורה משיריו. אחיה, עופר, החי בקיבוץ צבעון בצפון, הוא גיטריסט, העוסק כיום בחינוך דרך הטבע.
לבסוף, כשישראלי נשאל מה היה עושה שלא עשה, הוא, שהלחין פזמונים רבים, משיב במפתיע: "לו יכולתי הכל מהתחלה, קרוב לוודאי שהייתי עוסק בהלחנת מוזיקה קלאסית".