כבר למעלה מתשע שנים שצמד האחיות כרקוקלי, טלי ולירון, בונות את עצמן לאט לאט אל תוך תעשיית המוזיקה הישראלית ומנסות למצוא את מקומן בין כל האמנים המוכשרים. ועל אף שמספר לא קטן של שירים מבית היוצר של האחיות המוכשרות כבר הצליח להתברג אל מצעדי הרדיו, הן עדיין לא לגמרי הצליחו לפרוץ אל קדמת הבמה. אמש הבנות הופיעו בפני מאות שהגיעו לצפות ב"מסיבת האירוסין" של טלי, והצליחו להוכיח שהן כבר לא שייכות רק לקהל הנישתי.
סקלת האוכלוסייה שפקדה את המקום הייתה נרחבת, והיופי הוא שכל אחת ואחד מהנוכחים צרח את כל המילים לכל השירים. בנים, בנות, מבוגרים וילדים, כל אחד הצליח למצוא את עצמו בין המילים המיוחדות שהן כותבות מעומק ליבן. ועם זאת, על אף אהבת הקהל והשירים המוצלחים, הפרורמנס של השתיים הייתה שנויה במחלוקת. איך אני יודעת את זה? הביקורות והלירלורים של הקהל שנהר החוצה היו שונים אחד מהשני באופן כזה שגרם לי להרגיש כאילו היו בהופעות אחרות לגמרי.
ההופעה המהממת, בעיני, שנתנו האחיות הייתה מסע שלם של סגנונות וביצועים, שנעו על פני מנעד רחב של תחושות ורגשות שכל שיר ושיר עורר בי. ההופעה נפתחה בביצוע פסנתר עדין ונעים של השיר "הכל אותו דבר", שעשה לי נעים בלב והכניס את הקהל כולו ישירות אל תוך סערת האמוציות אליו השואו התפתח. משם הן המשיכו בביצועים מגוונים למיטב הלהיטים שלהן - "על הספה" שזכה לביצוע אקוסטי, "כולם מדברים איתי על" שנצמד לז'אנר ההיפהופ, "מי מחפש אותי" הפך למסיבת סמבה, ו"תשע נשמות" הרוקיסטי, אליו הצטרף גם הזמר אלון עדר, ששר יחד עם האחיות גם את שירו "בתנועה במבט" והיה תוספת איכותית ומעניינת למופע.
לעומת הופעות אחרות בהן הזמר או הזמרת שומר על דיסטנס מהקהל, צמד האחיות שברו את הקיר הרביעי והגיחו לפתע מתוך הקהל לביצוע השיר "הלכתי לשתות", בו (כמתבקש) הן הלכו לשתות. השתיים המרוגשות עלו על הבר, הרימו צ'ייסר לחיים וגרמו לקהל להתרומם יחד איתן בזכות האינטרקציה שנוצרה. לעומת החלק האנרגטי עליו סיפרתי לכם עכשיו, הרגע המיוחד ביותר של ההופעה היה כשאהבת האחיות החזקה התפרצה לכבוד ביצוע השיר "אני לירון אבא ואמא", בו הן גם פנו להוריהם הגאים שנכחו בקהל.
ועם זאת, על אף שנהנתי מהביצועים, המילים והבחירות האומנותיות, הייתה תחושה של טכניות מסוימת. נראה היה שהבנות התאמנו בבית לא רק על הפן המוזיקלי, אלא גם על הטקסט של בין לבין. ונכון, זה לגמרי הגיוני לבנות את המופע מההתחלה ועד סופו, אך ככל הנראה ההתרגשות השתלטה עליהן וכשההתפתחות העלילתית סטתה ממסלולה, הורגש מעין בלאק-אאוט קטן שגרם להן להתבחבש בתוך עצמן. קצת אימפרוביציה והכל היה נראה אחרת לגמרי.
אבל בכל זאת אני תמיד שמחה לסיים בכמה מילים טובות, ואין ספק שהבנות האלה יודעות מה הן עושות. השירים והעיבודים שלהם הולכים ומשתפרים וישנם כמה מהרפטואר העשיר שלהן שהם בהחלט מהטובים והמרגשים שיש במוזיקה העברית. הדינמיקה ביניהן בלתי ניתנת להתעלמות, ואין ספק שיש לה חלק עצום בהצלחתן, וכמובן היכולת הווקאלית שלהן שלא אכזבה. שורה תחתונה - הן מקסימות, אותנטיות, מוזיקליות ובעיקר שומרות על הרגליים על הקרקע. טיפ לפעם הבאה: אולי אין צורך להתאמן גם על הטקסט שבין השירים, תנו ללב שלכן לדבר, הוא עושה זאת מצוין.