בתום העיבוד החדש של "המלט" בתיאטרון בית ליסין (תרגום: דורי פרנס), הקהל נותר עם הציטוט הכי מפורסם מתוך המחזה הזה: “להיות או לא להיות?". “זו בעצם השאלה הנצחית הזאת שכולנו שואלים את עצמנו על כל דבר בחיים", אומר יורם טולדנו, שמגלם בהצגה את פולוניוס, אביהם של אופליה ולארטס. "אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות עם אין־סוף אפשרויות בחירה. יש אינפלציה של רשתות חברתיות, סחרור של עודף אינפורמציה וריבוי מסכים. ההצגה מדברת בשפה המודרנית הזאת, מה שמביא לחיבור מיידי וטבעי לגמרי, כך שמהבחינה הזאת המחזה הזה רלוונטי מתמיד".
המחזאי ויליאם שייקספיר כתב כידוע כי “כל העולם במה", והבמאי יאיר שרמן הפך את הציטוט הזה למוטיב בולט בהפקה על מעללי הנסיך הדני שסופרו לראשונה לפני יותר מ־400 שנים, כאשר כלל חברי הקאסט משחקים כדמויות המחזה, אך בנוסף גם כשחקנים, והבמה עצמה משתנה בהתאם לצורך, ואף מתרחבת לעתים אל תוך הקהל עצמו. בין היתר, אסף יונש מגלם את המלט, רמי הויברגר את קלאודיוס, אלי גורנשטיין את המלך המנוח ושירי גולן את המלכה גרטרוד. "אני משוכנע שבגלל עושר הדימויים והפרשנות המיוחדת והחדשה של יאיר, הקהל מצליח לשבת שלוש שעות מבלי להרגיש שהזמן עובר", אומר טולדנו.
זו הפעם השנייה שטולדנו משחק בהפקה של "המלט". הפעם הראשונה הייתה שנים ספורות לאחר סיום לימודיו ב"בית צבי", אז ליהק אותו הבמאי סטיבן ברקוף לגילום דמותו של הורציו בגרסה שהעלה תיאטרון חיפה ב־1999. "העבודה על 'המלט' כעת הייתה חוויה יצירתית שלא חוויתי מזמן", מספר טולדנו.
"לעבוד עם השחקנים הצעירים שמשתתפים בהפקה הנוכחית בבית ליסין זו חוויה גדולה. הם באים עם רעב לעשייה תיאטרלית ומוכנים ללכת עד הסוף עם הראש של הבמאי. זה מזכיר לי את תחילת הדרך שלי. אני מסתכל עליהם ושמח לדעת שעם כל השנים שעברו, אני עדיין מתרגש כמו ילד לפני כל הצגה ועדיין נהנה כמו בהתחלה מהעבודה שלי".
איך זה לעשות שייקספיר?
"שייקספיר זה כמו ממתק לשחקנים, זה עבורי תענוג גדול. מצדי לעשות רק שייקספיר או קלאסיקות. עבורי התפקיד ב'המלט' הוא כמו לקבל מתנה באמצע החיים. תענוג שמחזה בן 400 שנים עדיין חי ובועט על הבמה. כיף לראות קהל צעיר שבא לזה. מי חשב ששייקספיר ימשוך צעירים לתיאטרון?".
לדברי טולדנו, הבמה היא מעין תרפיה עבורו. "מרגע שמתחילה ההצגה ועד סופה, אני מישהו אחר לזמן קצוב. אני מוצא שזה עושה לי טוב תמיד - העבודה הזאת של להפוך את עורי ולהיכנס לעולם אחר, זה עבורי כמו לעשות מדיטציה".
במקביל מוצגת בימים אלה בהבימה גרסה של מאור זגורי ל"המלט". צירוף מקרים?
"מדובר במחזה נצחי, שאפשר להעלות אותו בכל תיאטרון - גם אם זה באותה העונה במקביל, כיוון שכל 'המלט' שתראה לא יהיה דומה לקודמו. זה אפילו יותר מעניין לראות את זה ואת זה. זה היופי בתיאטרון".
בצד הדרך
טולדנו, 55, נולד וגדל בטבריה. "כילד הייתי המון בכנרת, הפלגתי המון בסירות ואהבתי מפרשיות", הוא מספר. "כשהייתי בן 15 נכנסתי לחוג דרמה, וזה הרגיש לי 'וואו'. משהו באינטראקציה עם הקהל היה בשבילי חזק מאוד. בשום שלב לא תיארתי לעצמי שאהיה שחקן, כי הצבא הוציא לי את זה מהראש, שלא לדבר על כך שהטיול של אחרי הצבא הרחיק אותי מזה לגמרי. כששבתי לארץ והחיים למעשה התחילו, נזכרתי באותו חוג דרמה בטבריה. החלטתי לנסות את מזלי, והנה אני פה".
לאורך השנים שיחק טולדנו במגוון סדרות, בהן “חדר מלחמה", “חטופים", “החממה", “הרמון", “הד", “פגע וברח", “בלאדי מורי" ו"בעלת החלומות"; כמו גם בשלל הצגות תיאטרון בבית ליסין, בהן “נדל"ן", “הר לא זז", “המוגבלים", “אהבת מוות", “פנתר כפול" ו"ברוכים הבאים לגיהנום".
“בית ליסין בשבילי זה בית", הוא אומר. "אני מרגיש שם בבית ומחובר לאנשים שם ולמה שעושים שם. בית ליסין מאז ומתמיד מזוהה עם הפקות מקור, ובעיניי להעלות מחזה מקורי זאת העבודה הכי קשה לשחקן, אבל גם הכי מספקת".
"להיות שותף ליצירה חדשה ולראות את הדבר הזה נפגש לראשונה עם קהל - זה אדיר. לשמחתי, ציפי (פינס, מנכ"לית ומנהלת אמנותית – ח"ל) שמה דגש על מחזאות מקורית ואף מעודדת מחזאים צעירים, ועל זה מגיע לה כל הקרדיט. אני שמח שלקחתי חלק בכמה וכמה מחזות ישראליים שהשאירו חותם וללא ספק ייכנסו לקלאסיקה הישראלית".
מדוע אתה בוחר לא פעם לשחק בקומדיות על הבמה?
"קומדיה היא גם סוג של חגיגה על הבמה - כיף לשחק את זה ואי אפשר לשחק קומדיה בלי כיף גדול. בהצגה ‘ברוכים הבאים לגיהינום’ למשל, שבה אני משחק לצד אבי קושניר, אנחנו עולים לבמה, ומהצחוק הראשון מתחילה חגיגה. מתקיים סוג של דיאלוג בינינו לקהל, ואנחנו משחקים בין הצחוקים והפאנצ'ים. לראות ולשמוע את הקהל צוחק מכל הלב זאת ההרגשה הכי מדהימה בעולם. זה תמיד מפליא ומרגש אותי. יש בצחוק משהו מרפא, וזו לא סתם קלישאה. מיד עם זכייתה בלוטו, הדמות שמשחק קושניר חוטפת התקף לב ומגיעה לגיהינום, לפגישה עם השטן. זה כשלעצמו בסיס מבריק לקומדיה מטורפת, ובאמת הגיהינום הזה הוא גן עדן לקהל שלא מפסיק לצחוק".
הבמאי רוני פינקוביץ, שסיים את חייו בהמתת חסד בשווייץ בדצמבר 2020 בעקבות מחלת הטרשת הנפוצה שממנה סבל, היה מי שהביא את טולדנו לתיאטרון חיפה ואחר כך לתיאטרון בית ליסין. “הקשר שלי עם רוני התחיל עוד ב’בית צבי’", הוא מספר. “הוא ביים אותי בשנה האחרונה ללימודים במחזה בשם ‘מטמורפוזה’ של פרנץ קפקא. הוא היה זה שהמליץ לי לעשות אודישן בחיפה עוד בזמן של עודד קוטלר, וכשהוא התחיל לנהל שם את התיאטרון, היחסים בינינו הלכו והתהדקו. בהמשך הוא לקח אותי ל’אבודים ביונקרס’, שהוא ביים בבית ליסין. השאר היסטוריה.
הייתה לנו כימיה מדהימה וקשר מאוד מיוחד. היה לי קשה לעכל את ההחלטה המאוד אמיצה שלו לסיים את חייו בעקבות הידרדרות המחלה. לאחר מותו זכיתי לשחק בהצגה 'קונטקט', שהוא כתב על חייו, בתפקיד שהוא ייעד לעצמו. אני מרגיש שההצגה הזאת הייתה הפרידה האישית שלי ממנו".
איך היחס שלך לטלוויזיה לעומת תיאטרון?
"טלוויזיה וקולנוע זה כיף, אבל משהו אחר. ברור לי שהבסיס שלי והעיקר שלי בקריירה הם בפירוש התיאטרון, זה הלחם והחמאה שלי".
איך היה להכיר את יאיר לפיד על הסט של "חדר מלחמה", שאותה כתב?
"הוא לא היה שותף לצילום, אבל הוא ביקר המון על הסט כי היה לו מעניין ואכפת לראות את תהליך העשייה, הוא היה מקסים בכל התהליך. יצא שממש לפני הבחירות מצאתי תמונה ישנה של כל הקאסט מהסדרה, כולל רוני ששיחק שם איתי".
איך התמודדת עם תקופת הקורונה?
“בהתחלה מאוד פחדתי מזה שהתיאטרון נסגר. בחודשיים הראשונים הייתי בפאניקה של ‘מה יהיה?’ ו’מה אני עושה עם עצמי אם לא לשחק?’. אני לא מסוג האנשים שהיו רגילים לשבת בבית. הייתי רגיל לעלות על הבמה 20־25 פעמים בחודש. יחד עם זה, אחרי זמן מסוים התברר שההפסקה הזאת עשתה לי טוב. הבנתי שאני בסדר, לא אגווע ברעב, וזה לא סוף העולם".
"התחלתי ליהנות מהעצירה הזאת כי קלטתי שהייתי בתוך מרוץ משוגע של לעשות עוד ועוד. לא משנה שחזרתי אליו אחרי שהסגרים הוסרו, אבל היה משהו טוב בלעצור אחרי המון שנים בצד הדרך, להתבונן על החיים, על איפה אני נמצא ולאן אני רוצה ללכת".
תוקע בשופר
בהצגה "פנתר כפול" נכנס טולדנו לנעליו של יעקב אלבז, ממנהיגי תנועת המחאה "הפנתרים השחורים". "הפנתרים השחורים זה סיפור ישראלי משלנו, ה־מחאה שהייתה פה", הוא אומר. "כסיפור יש בו הכל: מתח, רומנטיקה, מחאה ולהט. היה מרתק לשבת וללמוד על זה לפני תחילת החזרות ולהבין את האירועים ואת התקופה. הרגשתי כמו הקול של אותם האנשים על הבמה, כמו השליח שלהם, כי כן הייתה פה אפליה, ומישהו היה צריך לספר את הסיפור הזה".
"הרגשתי שאני תוקע בשופר שלהם, מספר את הסיפור שלהם. הרבה אנשים שראו את ההצגה אמרו לי שבשעה וחצי של הצגה הם קיבלו מאיתנו חומר של כמה שנות לימוד. בעיניי זו ההצלחה של תיאטרון מקורי, שמעלה שאלות וסיפורים מתוכנו. זו בדיוק המראה שהתיאטרון צריך להציב לחברה שבה אנחנו חיים. אין כמו לספר סיפור אמיתי וטוב משלנו".
בהצגה ההיא הוא שיחק לצד חברו, השחקן ניסו כאביה. "ניסו חבר יקר מאוד שלי מהשכונה בטבריה ועד היום", הוא מספר. "הכרנו באותו חוג דרמה בטבריה ויחד עם שי להב מ'מופע הארנבות של ד"ר קספר' היינו שלישייה כזאת. הפעם הראשונה באמת ששיחקנו זה מול זה הייתה ב'פנתר כפול', ותמיד אנחנו שמחים להיפגש או לעבוד יחד".
באופן אישי, אתה חווית אפליה בגלל המוצא המזרחי שלך?
"אני יודע שהיו אנשים שסבלו מאפליה קשה, אבל כשגדלתי בטבריה של שנות ה־80 היה שם הכל מהכל ומכל עדה, ואף אחד לא עשה מהעדתיות ומהמוצא עניין. אני אישית לא הייתי מודע לזה שיש מזרחים ויש אשכנזים. כשהייתי בבית ספר ההרגשה הייתה שכולנו היינו טבריינים, ככה שזה לא היה משנה אם שם המשפחה שלך היה אמזלג או נוימן. אף אחד לא שם לב לזה. כולם היו מתארחים אצל כולם. גם אחר כך, בבית הספר למשחק, לא הרגשתי שזה שאני מזרחי הפריע לי להתקדם או לקבל תפקידים".
בשנת 2011 הלכה לעולמה אשתו של טולדנו, השחקנית אנלי הרפז, בגיל 38 בלבד, לאחר מאבק במחלת הסרטן. קולו נשבר כשהוא מדבר עליה. "נכתבו אינסוף מילים על זה ונאמר כל כך הרבה על כך, בטח סמוך לאותה התקופה", הוא אומר. "עם השנים זה הפך לסיפור האישי, המשפחתי והפרטי שלי, של הבנים שלנו ושל המשפחה הקרובה. אין מה לעשות, החיים ממשיכים, אבל כמובן שאנלי תחיה תמיד בלבנו ובמחשבותינו ותישאר איתנו לנצח".
איך אתה מרגיש לגבי המצב במדינה כיום?
"ככל שאני מתבגר, אני חרד יותר ויותר למדינה, ולא משנה מי יושב למעלה, השמאל או הימין. אחרי תוצאות הבחירות האחרונות אני באמת מקווה שיהיה טוב. יש לי שני בנים: הבכור בן 18 והצעיר בן 16. הבכור מתגייס עוד פחות מחודש, וזה מטריד אותי ברמה של להדיר שינה מעיניי. אין לי אמירה בעניינים האלה, אני רק מקווה שאנחנו נכנסים לתקופה יותר טובה. או שלפחות לא תהיה יותר גרועה. אני מאחל לנו להיכנס לתקופה שקטה וטובה".