בשנה שעברה הפסטיבל קיבל פרסום וסיקור תקשורתי מלא מבלי שבכלל תכנן. צוות הקרייטיב השנון במחלוקת יצר סרטון שהכיל בתוכו אימרות כמו "מי שלא בא עומו", שהופץ ברשת ולא הוסבר כהלכה, כך שהיח"צ שנעשה עבור המופע הוצג כ"תרגיל פרסומי יחצ"ני די מכוער" בלשון מהדורת החדשות. הסיפור יצא מהקשרו והפסטיבל זכה לסיקור בידורי שנון ביותר. מכאן, הפסטיבל, שמנוהל על ידי תמר קינן ונועה שכטר, הצליח לעורר את השיח על תיאטרון מחדש.
הערב התחיל ב"מקצרון" של תלמידי שנה ב' בבית הספר למשחק-גודמן. השחקנים הצעירים העלו מופע אימים בו הם מקיימים את הלווית התיאטרון, מה שהפך לפסטיבל של ממש ובאמירה "אם אתם רוצים לצרוך תרבות, קצת סבלנות, לא צריך לעורר סקנדל". אבל לצערי אין לי סבלנות ואני מחכה שהקצר יהפוך לארוך.
מקצרון 'עסק משפחתי' מכיל ארבעה מחזות קצרים שמתנגדים לתפיסה האתנוצנטרית ומעוררים שיח חשוב ומורכב בחברה פטריארכלית. הגאונות של הפסטיבל באה לידי ביטוי ביכולת להציע מפגש חד פעמי עם מחזה שלא ניתן לדעת כיצד יסתיים, משום שהוא לא עובד לפי התכתיבים שכולנו מכירים בקומדיה, בטרגדיה או בכל ז'אנר אחר. התוכן היה מדויק, סדר הצגת הקצרים היה חכם כך שכל קצר בנה את הבא אחריו. מעבר לכך הייתה התמקדות נכונה באפקטים ובכל התחבולות שיש לשחקן להציע על במה, החל מהחיבור למנגינות ועד להנכחה של ביטוי זמן שונים.
לבסוף, הבחור מתאפס ואומר "אני אולי לא הייטקיסט אבל באגדות אני מבין – נשיקת אוהבים תציל את המצב". הניסיון להציל את רוני אמנם לא צולח, אבל הסיום היה מתוק מאין כמוהו וכמו בתיאטרון פרינג' אמיתי, ההצגה מסתיימת בצורה מופלאה שהשאירה את כל הקהל פעורי פה.
המחזה "אבי רואד" מאת גור קורן מספר את הסיפור שלא סופר על להקת החיפושיות. לאחר מותו של מקרטני הלהקה מתפרקת עד שמגיע המושיע. פול מקרטני הישראלי עונה לשם אבי, מגיע הישר מהפרבר ראשון לציון, עונד שרשרת חי מסיבית על צווארו, גופיית סבא לבנה והמון סקס אפיל ישראלי שמקרטני המקורי היה משתוקק לו. אם כי דבר לא השתנה - מחד גיסא אבי תפס את מקומו של פול והלהקה התאחדה מחדש ומאידך, הסדקים נפערים והמחלוקות צצו מעל פני השטח. הלהקה שנמצאת בשיא הצלחתה עם להיטים כמו "אתמול", "אהבי אותי אהבי", "תני לי לאחוז בידך", נתקלת בקשיים והסודות הגדולים נחשפים.
דמותו של ג'ון לנון הנכיחה את המורכבות באדם שהיה במציאות. אל מול האמן, המהפכן והיוצר שהשפיע על עיצוב הרוקנרול עומד אדם לא שגרתי, עם ביטחון עצמי די מופרז שהצליח לעורר מחלוקות רבות בלהקה. בעוד שג'ון נרצח על ידי מעריץ, הוא מספר על מקרטני במחזה "אני אהבתי אותו אבל גם שנאתי אותו", דבר שהיווה פארודיה מדויקת על סיפורו של ג'ון. כפי שנאמר במחזה - "זאת השלכה קלאסית". לצד כל זאת, לנון רואה בביטלס משפחה וטוען כי "הלהקה היא סך כל חלקיה", דבר שהנכיח את המשמעות הגדולה שהייתה לג'ורג' ורינגו - בלי הרבה מילים, אך עם נוכחות בימתית יוצאת דופן, נרקמה על הבמה חברות אמיתית וכימיה מעולה שיצרה את כל הקסם הזה. שיח מתוקשר ומקבל, מחבק ומעצים שבעיקר חוזר שוב למוטיב המשפחה. לנון יוצא במונולוג שובה לב בו הוא דורש להתבונן עליו כעל אדם שמרגיש, אוהב שרק צריך חום ואהבה. בנאומו קורה דבר מדהים על הבמה, ניגון השיר "a day in the life" מדמה מסע אחורה בזמן לנקודה בה צולמה התמונה האייקונית על מעבר החציה והלהקה הופכת לשלם – בידיוק כמו משפחה.
התרעות פיקוד העורף