"אחרי שעשינו קריאה ראשונה של המחזה, ישבתי באוטו וכתבתי לחבריי להצגה שהבנתי שהמחזה עוסק בעצם בפחד לחיות בכלל, שזה משהו שאני חושבת שכולנו יכולים להזדהות איתו", אומרת יעל לבנטל, לרגל עליית ההצגה החדשה “מעבר לדלת" בתיאטרון הבימה. “לכל אחד מאיתנו יש פחד, פחד מהצלחה, פחד מכישלון, פחד מלצאת, פחד מלהיות במקומות סגורים - וזה הכל מתחבר לפחד להתמודד עם החיים ועם כל מה שהם מביאים איתם".
בהצגה, מאת אורי אוריין ובבימויו של גמא פריד, מגלמת לבנטל את דמותה של נינה, החרדה ממקומות ציבוריים, ורומנטיקנית חסרת תקנה המכורה לניקיון ולקומדיות רומנטיות. “אפילו יש בהצגה טקסט שבו אני אומרת ‘אני נינה’", צוחקת לבנטל בהתייחסה למשפט הידוע מהסדרה המצליחה “חזרות". “לתוך הבית של נינה משתחל הבן של בעלת הבית (בגילומו של גיא אריאלי), ונינה מוצאת את עצמה חיה בדירה עם אדם זר. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ‘קומדיה רומנטית’ כי זו דרמה. יש בה הרבה הומור, אבל היא די דרמטית. בסוף האהבה מצליחה לרפא את נינה ולגרום לה להבין שהיא רוצה להילחם בשביל לחיות".
לצדם של לבנטל ואריאלי משתתפים בהצגה גם דוית גביש ואורי הוכמן לסירוגין עם עמי סמולרצ’יק. “כל ההפקה הזו היא מתנה", היא אומרת. “כל התהליך היה כל כך מרגש. יש משהו מיוחד בקבוצת שחקנים שעוברת חלק מהעבודה ביחד וחלק לחוד. זה יוצר יחסי עבודה משמעותיים וקרובים. זה מקצוע נורא בודד, אתה רגיל לעשות משהו ולעוף בבעיטה החוצה לחיים שלך ולחפש את עצמך, וכעת אני לומדת להכיר את היתרונות בלהקת שחקנים בתיאטרון".
הרגע הנכון
לבנטל (54) נולדה וגדלה בירושלים ופרצה על המסך הקטן. “התחלתי מקבוצת בנות שעשתה מערכונים ודי מהר אחרי זה הגעתי לטלוויזיה כך שאפשר להגיד שהתחלתי את הדרך בטלוויזיה, ותיאטרון היה משהו שחלמתי עליו", היא מספרת. בשנת 2001, לאחר שלל תפקידי אורח בטלוויזיה, זכתה לפריצה המשמעותית הגדולה בסדרה הקומית “החיים זה לא הכל", שרצה במשך עשור, ובה גילמה את דמותה של אורלי ברנשטיין, אשתו של מיקי (עידן אלתרמן), שהפכה לאחת הדמויות המזוהות איתה ביותר.
“אורלי היא דמות שאני מאוד אוהבת ולא תיארתי לעצמי שהיא תלך איתי כל כך הרבה שנים", היא אומרת. “אני אומרת לתסריטאי של ‘החיים זה לא הכל’, דניאל לפין, שהיום התגובות לגבי אורלי הן הרבה יותר חזקות ממה שהיו כשהיינו באוויר, כי אנשים ממשיכים לצפות בה, גם מקרינים אותה בלופים בטלוויזיה. ברחוב יותר אנשים צועקים לי ‘אורלי’ מאשר ‘יעל’".
מאז השתתפה, הן כשחקנית והן כיוצרת, בשלל סדרות ותוכניות, בהן “אחורי החדשות", “הרצועה", “של מי השורה הזאת?", “לא לפני הילדים", “מסכים" ועוד, ובמקביל, משנת 2010, החלה גם לשחק בתיאטרון, תחילה בבית ליסין (“החברות הכי טובות", “חתולה על גג פח לוהט") ובשנים האחרונות בהבימה. “אני ממש מודה על כך שהגעתי לזה", היא אומרת.
“אני יודעת להעריך מאוד את העובדה שכשחקנית יש לי בית ושאני עוברת מתפקיד לתפקיד. אני מרגישה שזה תפס אותי במקום נכון בחיים. כשחקנית צעירה, כשרק סיימתי את לימודי המשחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב, היה לי בראש כל הזמן שתיאטרון רפרטוארי הוא הדבר האחרון שאני צריכה לעשות. ניסן תמיד אמר לנו קודם כל לעשות דברים ואז להגיע לתיאטרון מהדלת הקדמית. כשהתחלתי לשחק, אמרתי לעצמי, כשחקנית צעירה, שבגיל 45־50 אתחיל לעשות תיאטרון. זה נראה לי רחוק אז, ואת הטלפון מהבימה קיבלתי קרוב ליום הולדת 50. הרגשתי שהנה, זה הרגע הנכון".
מה יותר מאתגר אותך, טלוויזיה או תיאטרון?
“אתה שואל את זה אחרי יום מלא חזרות. אתמול חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ‘וואו, יש לי עוד הרבה מה ללמוד במקצוע הזה’. אני מרגישה שבנוגע להתפתחות שלי בתור שחקנית - התיאטרון יותר מאתגר. בטלוויזיה יש לך אתגרים אחרים - להביא את התמצית של הדבר כשהמצלמה נדלקת, כשלפעמים זה לכמה שניות או כמה דקות. אבל יש משהו בתיאטרון שפותח ומותח את הגבולות ומאתגר מאוד, וזו הרגשה טובה לדעת שיש עוד הרבה לאן ללכת במקצוע".
יש תפקידים שהציעו לך וסירבת להם?
“בטח! הרוב! (צוחקת)".
את כזו בררנית?
“בתחילת דרכי בטלוויזיה היו הרבה דברים שהציעו לי, והיה יותר קשה לברור משהו שמתאים לי. יש לי חברה שבכל פעם שאני צריכה לקבל החלטות קשות אני מתייעצת איתה, והיא מספרת שאבא שלה שהיה איש חכם מאוד אמר תמיד שהחיים שלנו בנויים גם ממה שאנחנו אומרים לו ‘לא’".
יש תפקיד שאת מפנטזת לגלם, ועדיין לא יצא לך?
“אני אוהבת את ההפתעות שהמקצוע הזה מזמן".
את גאה במקום שבו את נמצאת בקריירה?
“זה נורא מצחיק אותי שדווקא היום, כשאני הרוסה, שבורה, שפוכה מעייפות מחזרות להצגה, אתה שואל אותי שאלות כאלה, אבל זה כיף שאתה שואל את זה כי החיים לא בנויים מהרגעים האלה שאתה יושב ואומר: ‘אני מרוצה מהדרך שעשיתי’. יש מעט רגעים שאתה יושב בנחת וחושב על הדרך שעשית, זה קורה לי אולי בחופשות כשאני יושבת מול הים. כשאתה שואל אותי את זה בדיוק בדרך להצגה, והגרון שלי עוד ניחר מ־12 שעות של החזרה שעשיתי אתמול, אני יכולה להגיד לך שאני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה. אני מרוצה מהדרך שעשיתי, למה לא?".
להתרסק ולפרוח
בימים אלה משחקת לבנטל בתיאטרון הבימה גם בהצגות “הרטיטי את לבי" ו"הרובוטית", ולאחרונה גם הצטלמה לסרט חדש. “קולנוע זה תחום חדש ונהדר שמאוד מדגדג לי לעשות עוד ממנו", היא אומרת.
בנוסף, בעשור האחרון מופיעה לבנטל עם מופע הסטנד־אפ שלה “החיים על פי יעל לבנטל". “זה אחד הדברים שאני מאוד גאה בהם והוא גורם לי המון אושר, אני מרגישה שהוא כל כך מפרה אותי", היא אומרת. “לקח לי זמן להגיע לזה. הגעתי לזה לא מתוך ריק כלשהו, ולא כי היה לי זמן וחשבתי להתחיל לעשות סטנד־אפ, אלא עשיתי את זה באחת התקופות העמוסות ביותר בחיים שלי עם שלושה ילדים קטנים, עם תפקיד בהצגה ‘החברות הכי טובות’ שהייתה שלאגר מטורף. בסוף ההצגה רצתי למועדוני סטנד־אפ כדי לבדוק את החומרים על קהל. בתקופה ההיא היה ערב שהגעתי למקום עם שבעה אנשים בקהל, ואמרתי לעצמי: ‘לא אכפת לי, הכנתי דברים ואני רוצה לבדוק אותם ואבדוק על שבעת האנשים’".
"עשיתי דרך בזכות המפיק שלי רן מירוצ’ניק. כשהוא זרק אותי ל’קאמל קומדי קלאב’ לא הבנתי מה הוא רוצה ממני כי חשבתי שיש שם ילדים בני 18, אבל הבנתי שזה מקום מעולה בשבילי להתרסק בו ולפרוח בו. גם בתיאטרון הבימה פתחו מקום לבדיקת חומרים, שזה מקום שעד היום אני מופיעה בו (מופע קרוב ב־19 בינואר). זו הייתה דרך קשה. אני זוכרת לילות שבהם הייתי מרדימה את הילדה שלי במיטה ויודעת שמיד אחרי זה אני צריכה לצאת מהמיטה שלה, להתלבש, לשים ליפסטיק, לעלות על הבמה ולבדוק אם אנשים צוחקים או לא צוחקים מהשטויות שכתבתי באותו שבוע".
במציאות את אדם מצחיק?
“הומור הוא משהו שכל כך נטוע בי, עד שזה כנראה לא משהו שאתה מכוון אליו, אלא זו פריזמה כזו. קומיקאים מסתכלים על העולם דרך הפריזמה הזו. האם אני מצחיקה? תלוי את מי שואלים (צוחקת). הומור הוא הדבר הכי מצחיק בעולם, הכי בריא והכי מרפא. בהצגה החדשה חשבנו מה הרגע שבו נינה צוחקת לראשונה, זה מאוד משמעותי, כי כשאדם לא צוחק, זה אומר המון על החיים שלו ועל הנשמה שלו. כשהוא כן מצליח לשחרר צחוק, זה מעיד על אור שנכנס אליו ושיוצא ממנו".
מה הדבר הכי מוזר שקרה לך על הבמה בסטנד־אפ?
“ממש לאחרונה קרה לי קטע מוזר. בזמן חנוכה וכריסמס היו לי המון מופעי סטנד־אפ בכל רחבי הארץ ובפני כל המגזרים. הגעתי להופעה שהיו בה חרדים. נורא הקפידו איתי לפני ההופעה וניקו לי את המופע מכל מילה שיכולה לפגוע. הגעתי עם וסט על חולצה, ותהיתי אם לסגור את החולצה או לא, אבל החלטתי לא לסגור. תוך כדי ההופעה הרגשתי שחם לי ואמרתי לעצמי בראש: ‘אולי בכל זאת סגרתי את החולצה?’. לא הייתי בטוחה".
"תוך כדי שאני מדברת עם הקהל התחלתי לפתוח את הווסט כי היה לי כל כך חם, ופתאום מישהי מהקהל צעקה: ‘רואים לך!’. ואז ראיתי שפתחתי את הווסט, והחולצה לא הייתה סגורה, והבנתי שעמדתי בחזייה שחורה מול קהל חרדי. דווקא במופע שבו הכי החמירו איתי – עשיתי את הטעות המפגרת הזו. זה לא קרה לי בחיים ואני לא יודעת להסביר את נפלאות המוח האנושי. זה היה רגע נורא מצחיק. לא יכולתי כל ההופעה אחר כך להסתכל בעיניים של זו שצעקה לי כי היא התגלגלה מצחוק. זה העיר את ההופעה".
מה חשבת על המקרה שבו אסי כהן ירד מהבמה במופע לאחר קריאות בוז מצד הקהל?
“התפלאתי קצת מהרעש שזה עשה. הדבר הכי חשוב בסטנד־אפ הוא החיבור וההתאמה לקהל. כשמביאים אותך להופעות סגורות, אתה באמת לא יכול לדעת על מי אתה נופל ובאיזו סיטואציה, וזה כל כך אכזרי וכל כך קשה. הצטערתי בשביל אסי, שהוא באמת קומיקאי אדיר, ואין לי בכלל ספק שהמופע שלו אדיר, אבל כל הסטנדאפיסטים הכי גדולים יגידו שזה יכול לקרות לכל אחד ובכל מקום".
מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
“שעות הפנאי שלי, מאז הקורונה, מוקדשות לאחד הדברים שאני לא יודעת אם הוא הכי טוב שעשיתי בחיים או הטעות הכי מפגרת שעשיתי בחיים. התחלתי ללמוד שמאות מקרקעין כי חשבתי בקורונה שהחיים שלי הלכו לזבל. עכשיו אני בתקופת מבחנים, אז אני מוצאת את עצמי לומדת חשבונאות וכלכלה במכללת ‘אפיק’ וזה נורא קשה, אבל אני מתכוונת להתמיד בזה עד הסוף. אבל הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לשתות כוס יין טוב עם חברים וחברות, לבלות עם הילדים שלי, לשבת ולא לעשות כלום. בעיקר אני אוהבת להיות עם אנשים שאני אוהבת".
בעבר חשפת כי את סובלת מעיוורון פרצופים (פרוסופגנוזיה), איך את מתמודדת עם זה?
“האמת שבזכות זה שגילת אנקורי ואני דיברנו על זה, אז יש יותר אנשים שפוגשים אותי ומציגים את עצמם כי הם יודעים שאני לא תמיד מזהה אותם ולא בכוונה. אבל עדיין זה מביך כשאנשים אומרים לי ‘את לא זוכרת אותי?’".
תאריכים קרובים של ההצגה:
9.1 (הערב), 20:30
11.1, 20:30