כמעט 25 שנה חלפו מאז שהמחזה “מדריך למטייל בוורשה", מאת הלל מיטלפונקט ובכיכובה של ליא קניג, הועלה לראשונה בתיאטרון הבימה. קניג גילמה בו את מרגה ויסברג, ניצולת שואה שמגיעה יחד עם בנה, הצייר הכושל יוסף, לוורשה כדי לתבוע בעלות על בניין גדול בלב העיר.
במהלך הקריירה שלה ליא עשתה הרבה תפקידים מעולים ונהדרים, אבל אני חושב שזה אחד התפקידים הטובים שהיא עשתה, וגם זה שהיא הכי אוהבת", אומר מיטלפונקט כעת. “יש לה הנאה גדולה מתפקיד האמא שהיא גם ערמומית וגם פיקחית וגם מרשעת וגם נוסטלגית ללא תקנה".
בימים אלה עולה ההצגה מחדש בתיאטרון העברי, כשלצדה של קניג משתתפים אבי אוריה, תומר שרון, טטיאנה מחלנובסקי ואפרת בוימוולד, בבימויו של מיטלפונקט. “אחרי שהמחזה עלה לראשונה, הייתה עוד ורסיה שעשינו ביידישפיל, וכעת זו הוורסיה השלישית", אומר מיטלפונקט. “בזמנו, כשכתבתי את המחזה, כתבתי אותו על ליא ועבורה. למעשה הכרתי אותה לראשונה בשנת 82’ בהצגה ‘מכולת’ בתיאטרון הבימה, שכתבתי והיא שיחקה בה בתפקיד ראשי".
לפי מיטלפונקט, המחזה הוא “קומדיה עצובה על היחסים בין דור ראשון ושני לשואה, אבל לא רק ביחס לשואה, אלא גם ביחס לאופן שלא הצליחו לנתק את חבל הטבור ביניהם. גם כשהם יכולים כבר לנתקו, הם לא יודעים אם לעשות זאת או לא".
איך זה בא לידי ביטוי בעלילה?
“האם מגיעה לוורשה מלאת שנאה לעיר ולפולנים כי היא מאשימה אותם בחיים שלה שהתהפכו מאז המלחמה. אך אז היא מתאהבת מחדש בעיר, והבן, שגדל כל החיים על ימי הזיכרון ו'יד ושם' ואמא שמקללת את הפולנים, לא מסוגל לעמוד בשינוי התודעתי שעוברת האמא".
מה השתנה ביחס של ליא להצגה לאורך השנים?
“ליא אמרה לי שככל שהיא יותר משחקת בהצגה הזו, המחזה יותר ויותר מחלחל בה דווקא במקום הרגשי. יש לה שם מונולוג, שהוא אולי הילת העשייה מבחינתה, שבו היא אומרת: ‘שנים אני מנסה לנקות את פולין מהראש שלי כמו שמנקים טינופת מסיר ישן. מגרדת, מגרדת ובסוף אני נוסעת. פה זה הבית ולא יעזור לי כלום’. כשעשינו את זה בפעם הראשונה, נסענו כל הקאסט לפולין לכמה ימים, ואני יודע שלא מזמן ליא הייתה בעיר שבה היא הייתה כילדה עם אמא שלה בזמן המלחמה. הנושא של איפה הבית ואיפה התרבות הוא נושא מאוד מהותי עבורה. אלו חומרים שהיא חיה איתם כל הזמן ועד היום".
מה השתנה מאז שהמחזה עלה לראשונה?
“כשמדברים היום על ‘נסיעה לפולין’, זו כבר נסיעה אחרת. כבר יש איחוד אירופי וזו פולין אחרת בלי מסך הברזל. אין לפולין את אותן הקונוטציות שהיו לדור ההורים, אלא אם אנשים נוסעים עם ההורים שלהם למסעות שורשים. כשהעלינו את המחזה לראשונה הייתה לנו מחשבה על כך שהמחזה עוסק באמא פולנייה, אבל מה האמא המרוקאית שבקהל תגיד? ואז, בדיעבד, הבנו שהאמהות הפולנייה זהה לאמהות המרוקאית, הפינוק הפולני זהה לפינוק המרוקאי, הנוסטלגיה היא אותה נוסטלגיה והיחס לילדים הוא אותו יחס. לא הייתי קורא לזה מחזה שואה במובן שהשואה מרחפת על ראש כולם".
לאחרונה העלית בתיאטרון הבימה את “הנוקמים, סיפור אהבה", שגם עוסק במלחמת העולם השנייה. עד כמה הפרק ההיסטורי האפל הזה הוא חלק מחייך?
“אמא שלי היא שורדת שואה, אבי היה בצבא האדום, ולאורך השנים אני יותר ויותר מתעסק בשלל חומרים פוליטיים והיסטוריים שונים, אם זה ב’אנדה’ שעסק במשפט אייכמן, או ב’גורודיש’ שעסק ב־73’. יוצא לי המון להתעסק בחומרים היסטוריים. זה תמיד עניין אותי ומשך אותי".
חילוף דורות
מיטלפונקט (73) נחשב אחד המחזאים הבולטים בתיאטרון הישראלי ומי שמרבה לעסוק בפני החברה הישראלית והמדינה. בשנת 1986 כתב וביים את אחת מאופרות הרוק המפורסמות בישראל, “מאמי", שעסקה בכיבוש הישראלי. ב־2020 הוא עובד לסרט בבימויה של קרן ידעיה.
"ההפקה ‘מאמי’ יצאה בזמנו במועדון ‘צוותא’ כי ניסים ציון, שניהל את ‘צוותא’, אמר שהתפקיד של המקום הוא להביא תרבות מתקדמת ופוליטית", אומר מיטלפונקט. “אבל אם הייתי צריך להפיק כיום אופרת רוק כמו ‘מאמי’, אני לא חושב שהייתי מוצא את המסגרת שתעשה את זה. בפירוש לא. אף אחד לא היה מוכן לקחת על עצמו סיכון כלכלי מהסוג הזה".
מה סוד ההצלחה של “מאמי"?
“בהתחלה זה נתקל בקשיים כי הקהל לא היה בנוי למוזיקת רוק, ואנשים עזבו באמצע כי לא יכלו לשאת את עוצמות המוזיקה. ניסים מ’צוותא’ התעקש והחליט להזמין לכל הצגה מספר חיילים בחינם. החיילים סיפרו על כך לחברים שלהם, וכך המחזה רץ בהצלחה שלוש שנים. הקהל הצעיר התחיל להגיע בהמוניו".
מה חשבת על גרסת הסרט?
“פחות אהבתי, אבל זה לא משנה. הסרט לא הספיק להיות בקולנוע כי הוא יצא סמוך לפרוץ הקורונה, ולכן בעיקר הוצג בטלוויזיה".
עד כמה המציאות הנוכחית משפיעה על הכתיבה שלך?
“מציאות משפיעה על כתיבה לטובה. יצא לי פעם לדבר עם מנהל תיאטרון בגרמניה והוא אמר: ‘אתם, הישראלים, טוב לכם. כל שני וחמישי יש לכם נושאים חדשים לכתוב עליהם: מלחמה חדשה או חילופי ממשלה וכו’. מה לנו יש? רוצים רק שנחזור על הקלאסיקה הגרמנית’. מהבחינה הזו, המציאות הישראלית הזינה דור שלם של כותבים, לפחות את הדור שלי. אבל לדעתי יש פה גם חילוף דורות.
"הדור החדש הוא דור של קומדיות סטנד־אפ, מחזות על בורגנות, על זוג צעיר שמגדל או לא מגדל ילדה, יש להם בעיה להט"בית או אין להם בעיה להט"בית. מופע סטנד־אפ של יום שישי הפך להיות המחזה שמציגים במוצאי שבת. בעיניי, התיאטרון הפך כיום לפחות מעניין. מחזות זמר וקומדיות השתלטו על התיאטרון. אם פעם היית אומר ‘אנחנו עושים מחזמר כדי להצדיק את העשייה התרבותית במקום אחר’, אז היום כבר לא משתמשים בתירוץ הזה.
"מנסים להגיע למכנה הרחב והגדול ביותר של הקהל. חומרים ישראליים או אוניברסליים מהעבר עולים לבמה, אך מחזות חברתיים ופוליטיים כמעט לא עולים. יש ריטואל כזה שכל כמה שנים אותו מחזמר מתגלגל מתיאטרון אחד למשנהו. אפשר לומר שהקורונה יצרה משבר גדול והתיאטרון כמעט מת, וצריך להחזיר את הקהל. זה נכון, אבל אני מודה שחלק מהדברים שכתבתי והצליחו מאוד לפני כמה שנים - אני בכלל לא בטוח שהיו מקבלים היום קהל מכיוון שהקהל כיום רגיל בתיאטרון ליותר סטנד־אפ. התיאטרון הלך עמוק מאוד לבידור".
זה מונע מבעדך באופן אישי לכתוב מחזה פוליטי או חברתי?
“אני בסופו של דבר כותב את המחזות בשביל עצמי ויוצא מנקודת הנחה שאם זה מעניין אותי או אם אני הצופה הפוטנציאלי למחזה שאני כותב, אני מקווה שיהיו עוד כמה אלפים. אבל בטח שלא אתחיל לכתוב משהו שנוגד את האג’נדה היצירתית שלי".
עד כמה השינוי בתיאטרון קשור לשינוי בקהל?
“הלחם והמלח של התיאטרון הישראלי בשנים הטובות שלו - שנות ה־70, ה־80 וה־90 - היו התיאטרון הפוליטי והחברתי. אלו היו ההצגות שהמונים זרמו אליהן, גם כאלה שאולי לא הסכימו עם האידיאולוגיה של ההצגה. כיום הקהל הרבה יותר שמרני מפעם. אני חושב שעירום מפחיד את המנויים. מפעלי התרבות תלויים בקהל שמגיע לראות הצגות, והם פוחדים על מקומם, ולכן הם תמיד יחפשו את העוגה שעשויה למצוא חן בעיני כמה שיותר אנשים.
"מעט מאוד אנשים יחפשו את אותה הפקה שתרגיז או תיצור פצע או תהיה קונטרוברסלית. אתה גם רואה שאפילו בכל מיני תיאטרונים קטנים, מספיק שיש איזה מלשינון קטן שאומר שהניפו דגל פלסטין או שהשחקן אמר איזו אמירה פוליטית, ומיד קמים כמה אידיוטים שאומרים שאסור למדינה לממן את הדברים האלה. מה שראינו בבחירות האחרונות אפשר לראות בתיאטרון כבר כמה שנים קודם".
בעבר אמרת שאנחנו נמצאים ב"מלחמת תרבות". אתה עדיין מרגיש כך?
“כן, אף אחד לא מעלה כיום מחזה על הכיבוש, הימין והשמאל. הנושאים האלה טואטאו ולא קיימים מבחינת התיאטרון. הוא לא מטפל בהם ולא רוצה להתעסק בזה. וזה פעם היה לחם חוקו".
לא לקטול
“המדריך למטייל בוורשה" הוא המחזה הראשון מבין ארבעה שכתב ומביים מיטלפונקט בימים אלה בתיאטרון העברי. בין הארבעה יועלו גם מחזה יחיד עם ליא קניג ש"אני כותב בימים אלה", “אנדה", שעלה בעבר בבית ליסין, ומחזמר בשם “חבילות מאמריקה" שהוצג בעבר בהבימה. “כבר אז חשבתי שצריך להפוך את זה למחזמר כמו סרט אמריקאי מטורף", אומר מיטלפונקט. “יש לי כמה פרויקטים לפניי".
לדברי מיטלפונקט, הקוראת הראשונה של מחזותיו היא אשתו, אשת התקשורת יעל דן. “היא הקוראת הראשונה והמצטיינת שלי. אנחנו נשואים מספיק שנים כדי לפתח הרגלים כך שלא נעלה על העצבים זה לזה, אבל היינו צריכים ללמוד איך להעיר זה לזה בנושאי עבודה בזהירות", הוא אומר. “איך לא להיות אכזריים מדי, איך לא להיות קטלניים מדי. אני שמח שהיא הקוראת הראשונה שלי".