הייתה זו שנת 1967 כשחייו של המפיק ומנהל האמנים איתן גפני השתנו לבלי הכר. “ערב אחד הזדמנתי להופעה של הצמד חדוה ודוד במועדון ‘עומר כיאם’ ביפו", הוא משחזר. “בהפסקה ניגש אליי דוד טל, שהכיר אותי ממשחק מטקות בחוף גורדון, ופתאום אאוט אוף דה בלו שאל אותי מה דעתי שנפתח יחד משרד אמרגנות".
מה ענית לו?
“שאלתי אותו: ‘מה לי, סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה, ולאמרגנות?’, ‘אתה לא צריך להבין באמרגנות; אני אלמד אותך’, הוא אמר ואכן לימד אותי, כמו גם השחקן הוותיק אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז, שהצטרף יותר מאוחר למשרד שלי. מאבא של דודו אני זוכר משפט גאוני. כשיצאנו להופעה בחדרה ביום נורא גשום, שבו לא נצפה ברחוב אפילו כלב, והוא ראה מישהו מתקרב לאולם, אמר גולדנברג: ‘הנה עוד בן אדם נוהר".
לאורך הקריירה שלו ניהל גפני שורה ארוכה של אמנים. “דוד טל פרש אחרי זמן מה ובמקום להיות פסיכולוג, התגייסתי כולי לשירות הזמר העברי", הוא מספר. “האהבה שלי לשירים העבריים באה מילדותי, כשבאין אמצעים אחרים הייתי קשוב לשירים שהושמעו ברדיו ורושם את המילים שלהם במחברות שנערמו זו על גבי זו, ולאחר מכן שר אותם בצופים".
גפני, 79, גדל בצפון הישן של תל אביב והגיע אל עולם האמרגנות מראשות ועדת התרבות של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. הוא נזכר כיצד הביא להופעות שם את שולי נתן, אז מורה חיילת, לפני תהילת “ירושלים של זהב".
“דרך שולי, שהייתה שנים במשרד שלי, הכרתי את חברתה, נחמה הנדל, שראיתי אותה בשעתה הגדולה בהופעה שארגנתי לה בבנייני האומה. כשקרתה שם לפתע הפסקת חשמל, נחמה ביקשה שיביאו שני נרות, התיישבה ביניהם בקצה הבמה, קרוב לקהל, ושרה לאלפיים איש בלי מיקרופונים ובלי תאורה, וליוותה את עצמה בגיטרה אקוסטית. כשחודש החשמל לאחר דקות ארוכות, היא קיבלה מהקהל תשואות שלא מהעולם הזה".
קנים סמוכים
אחד האמנים הראשונים שניהל היה יהודה בארקן, יוצא להקת פיקוד הצפון, שאותו הביא דוד טל, מי ששירת במקביל לו בלהקת פיקוד המרכז. “הסיפור שלי עם ברקן היה קצר", מתאר גפני. “הוא קיבל הצעה מפשנל שקסמה לו ואני, כמי שאף פעם לא החזיק אמנים בכוח, שחררתי אותו. כשהלך, נהייתה בעקבותיו נהירה של כוכבי להקות צבאיות אל המשרד שלי, ביניהם עדנה לב ודודו דותן, אף הם מלהקת פיקוד הצפון, טוביה צפיר וחנן יובל מלהקת הנח"ל וגם אבי טולדנו, תיקי דיין, עזרא דגן וגבי ברלין מלהקת גייסות השריון.
מלהקת חיל הים הגיע שלמה ארצי, ואיתו נרקם לי קשר חברי. שנינו מהצפון הישן של תל אביב והיינו בקנים סמוכים של הצופים. עד מהרה הקשר בינינו זלג מתחום השירים אל הפרסומות ברדיו. לשם כך צירפנו אלינו את המוזיקאי אלברט פיאמנטה, ואיתו הקמנו את חברת ‘אירה המקליטה’. הפרסומות שהקלטנו נשכחו מזמן, אבל עד היום זוכרים לנו את ‘מה מה מה נה נה נה’, המנון האליפות הראשונה של מכבי נתניה מ־71’, ששלמה חיבר עם אהוד מנור ושר אותו עם מוטל’ה שפיגלר וחבריו לקבוצה. עד היום השיר מוכר כשיר האליפות המצליח ביותר בארץ, אבל לא הצלחנו למכור את כל התקליטונים שהודפסו".
על שלמה ארצי הוא מספר: “כשאריק איינשטיין סירב, כדרכו, לקבל את פרס כינור דוד לשנת 70’, פנו באופן טבעי לשלמה, שהגיע אחריו בהצבעת הקהל. יצא שזה התנגש לו עם החתונה שלו שנקבעה לאותו ערב. כך, מיד אחרי שבירת הכוס, נכנסו שלמה ורעייתו הטרייה מילכה למכונית שלי וטסנו להיכל התרבות. הגענו לשם בדיוק כששלמה הוזמן לקבל את הפרס. כשהוא נענה לדרישת הקהל לשיר את ‘אהבתיה’, דרבנתי את מילכה להצטרף אליו ליד המיקרופון עם שמלת הכלולות שלה, וזה היה שוס. כעבור שנים, כשהייתי בהופעה שלו בקיסריה, כששר את ‘אהבתיה’ בירידה לקהל והבחין בי, הוא עשה לי סימן של ‘אתה זוכר?'".
גפני, שאף עמד מאחורי הקמת להקת “האחים והאחיות" עם גידי קורן והמציא את שמה בהשראת להקת “האמהות והאבות", כמעט הפיק גם את “כוורת": “עוד בהיותו בלהקת הנח"ל זיהיתי שגידי גוב בדרך להיות כוכב. ‘הוא יהיה יוסי בנאי הבא’, אמרתי לאמו, שניהלה את מחלקת התיירות בעיריית תל אביב, והצעתי לה לארגן פגישה בינינו. היא אמרה שהוא מחובר לקבוצה של חברים שאיתם הוא רוצה להקים להקה. כשנפגשתי עם גידי, הוא סיפר לי על רעיון להציג את ‘סיפורי פוגי’ ושאל אם יוכל לצרף אליהם את רותי נבון, שהייתה חתומה אצלי. למזלם ולמזלה היא לא רצתה. בכל זאת ‘כוורת’ קמה כהימור וזה התאים יותר לפשנל, שהיה מפיק שידע להמר ולקחת סיכונים".
“כוורת" הייתה ההחמצה הגדולה ביותר שלך כמפיק?
“לא. יום אחד סופר לי על קוסם שמופיע בהצלחה בקיבוצים והוא גם דוגמן - ושלחו אותו למשרד שלי. אז הגיע בחור יפה תואר, שאמר כי שמע שאני אמרגן הגון והביע עניין לחתום אצלי. כששלפתי חוזה רגיל, הוא רצה לחתום על המקום. אבל כאמרגן הגון, כדבריו, שאלתי אותו אם לא נכון יותר שיקרא את החוזה לפני החתימה. אז הוא לקח אותו הביתה ולא חזר. כך החמצתי את אורי גלר".
אחד מכוכביו של גפני, במקביל לארצי, היה במשך תקופה מתי כספי, יוצא להקת פיקוד הדרום. “ערב אחד יצאנו להופעה שלו בחיפה שכל הכרטיסים נמכרו לקראתה", מספר גפני. “כשגילה בבאלנס שאחד מקלידי פסנתר הכנף במקום לא פעל, הוא הכריז שבלי תיקון התקלה הוא לא יופיע. כששאלתי אותו לשם מה לו הפסנתר בהופעה עם גיטריסטים, השיב שזה הכרחי לביצוע השיר ‘ברית עולם’. אז, בשישי אחרי הצהריים, הזעיק המפיק החיפאי של ההופעה מכוון פסנתרים עיוור, שקבע שאי אפשר לתקן במקום. שום דבר לא עזר. ההופעה בוטלה ובו בערב היה עליי להחזיר את הכסף לרוכשי הכרטיסים".
בלון ניסוי
כאמרגנם של גדולי הבידור דאז, הפיק גפני גם את פסטיבל נואיבה ואת “הללויה", כפי שקראו לאירוויזיון היהודי, והגה את שבוע הזמר העברי. את פסטיבל נואיבה הוא מחשיב כהפקה הגדולה ביותר שלו. “היוזמה הראשונית לפסטיבל הזה הייתה של צבי שיסל ב־77’, שהביא איתו כמנחה את אורי זוהר, שהיה בתחילת החזרה בתשובה שלו", הוא נזכר. "אז זה היה פסטיבל של יום אחד, שהיה כעין בלון ניסוי לקראת הדבר האמיתי, כעבור שנה התרחש פסטיבל של שלושה ימים ברוח וודסטוק".
ג’ואן באאז הייתה אמורה להיות שם הכוכבת האורחת. “כשהפנו את תשומת לבה לכך שנואיבה זה בשטחים, היא ביקשה להשתחרר מהחוזה שעליו חתמה והציעה שבמקום זה היא תופיע במחיר נמוך במקומות אחרים", מספר גפני. “כשהגיעה לארץ ושוחחנו במלון בירושלים, ניגש אליה ערבי והזמין אותה להופיע באוניברסיטת ביר זית לפני ההופעה בבנייני האומה. כשהבחין בי, הוא אמר שלא אוכל לבוא איתה בגלל שלבשתי חולצת טריקו של נואיבה. אז היא נסעה בלעדיי וחזרה בזמן להופעה בירושלים, והכל נגמר בטוב".
בין היתר, גפני, המפיק המוזכר בשיר “בראש אחד" ששרו דני ליטני ויהודית רביץ במופע שלהם, הפיק גם הופעות לכותבים מהגדולים בזמר העברי. “הראשון שבהם היה יורם טהרלב, שבמופע שארגנתי לו התגלה כפרפורמר מחונן, לא רק כפזמונאי נפלא", מספר גפני. “הקראת השירים שלו הביאה להם ניחוח אחר מכאשר שרו אותם. בעקבות המופע של יורם פנה אליי חיים חפר והציע שיופיע עם המקאמות שכתב כאיש פוליטי, ויומיים אחרי פרסומן בעיתון נזרקו לפח. הוא היה פחות נוח מיורם, אבל ידעתי להסתדר עם כולם. לאהוד מנור הפקתי מופע שבו סיפר לקהל על שיריו, וממנו נרקם המופע המצליח ‘ימי בנימינה’. הרצתי מופע גם עם תלמה אליגון, שגם שרה וליוותה את עצמה בפסנתר".
מה דעתך על תחום האמרגנות כיום?
“אם בזמני הייתה נשמה בניהול האמנים, היום, כשיש מהם המוקפים בצוותים גדולים, הכל עסק".
גפני, אלמן לאחר מות רעייתו יונה, מתגורר כיום בהוד השרון והוא אב לשלושה וסב לשבעה. “הם ההפקה הטובה ביותר שלי", מצהיר על ילדיו. בימים אלה הוא עמל על הגשמת חזונו להקמתו בפתח תקווה - בעידוד ראש העיר רמי גרינברג - של “יער השירים", שכולו יהיה הצדעה ליוצרי השירים העבריים לדורותיהם.
אלמלא הפנייה אליך מצד דוד טל, מה היית עושה היום?
“קרוב לוודאי שהייתי היום פסיכולוג, מה שהתכוונתי להיות ולא נהייתי, אך הלימודים ההם שירתו אותי גם כמפיק".