קשה לדמיין את הסאטירה, ההומור והבידור הישראלי ללא אפרים סידון, 76, מי שכסופר, עיתונאי, מחזאי ותסריטאי חתום על כמה מהיצירות החשובות בתרבות המקומית, דוגמת “ניקוי ראש", “זהו זה!", “קרובים קרובים", “החרצופים" ו"סיבה למסיבה" על המסך הקטן, ומעל 40 ספרים מצליחים, לבוגרים ולילדים, בהם “מעלה קרחות", “אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", סדרת ספרי “התנ"ך בחרוזים" ו"המלאך".
אלא שסידון בכלל החל את דרכו כשחקן, בשנות ה־20 לחייו. “בזמן ששיחקתי ראיתי שהחברים שלי ישבו באיזה פאב ושתו בירה", הוא מספר. “אז אמרתי לעצמי: ‘למה אני צריך את זה?’, והבנתי שהרבה יותר קל לקבל תמלוגים על כתיבת הצגה מאשר לנסוע במונית לכל מיני מקומות בשביל לשחק בהצגה. גם ידעתי שאני לא איזה שחקן גדול. אהבתי לשחק, אבל לא הייתי כל כך טוב בזה".
ב־28 בינואר (בשעות 10:30, 12:30), תריסר שנים מאז שהועלה בו לראשונה, יעלה תיאטרון בית ליסין עיבוד חדש למחזה “המלאך", פרי עטו של סידון, בבימויה של ציפי פינס. המחזה מבוסס על ספר שכתב סידון בשנת 1985, המגולל את סיפורו של מלאך שיורד אל ארץ בני האדם.
את דרכו ככותב סאטירה החל סידון במהלך לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים כשכתב בעיתון הסטודנטים “פי האתון" ובהמשך ב"עולם הזה", יחד עם חבריו ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי. בהמשך הם יצרו יחד, בניצוחו של מוטי קירשנבאום, את “ניקוי ראש", ששודרה בין השנים 1974־1976 ונחשבת לאחת מתוכניות הסאטירה הבולטות והמשפיעות שהיו במדינה. “לעשות את ‘ניקוי ראש’ בישראל של שנות ה־70 היה נועז", הוא אומר. “הטלוויזיה של שנות ה־70 לא הייתה מה שאנחנו מכירים כיום. המאפרים עבדו על לאפר את טוביה צפיר כרבין במשך 12 שעות. מוטי הצליח לעשות את הדבר הזה. הוא היה יחיד במינו. אני מתגעגע אליו מאוד. הוא היה חבר קרוב מאוד ואיש חושב. חסרים כמותו.
בנובמבר האחרון יצא לאור ספרם החדש של סידון (ככותב) ודני קרמן (כמאייר), “גנב השירים", המיועד לילדים. “זה ספר לילדים שיש בו המון דמיון והמון אמת", הוא אומר.
כמו כן, בחודש הבא ימלאו 40 שנה לעלייתה לראשונה לאוויר של קומדיית המצבים המיתולוגית פרי עטו של סידון, “קרובים קרובים", שרצה בהצלחה במשך ארבע עונות ואינספור שידורים חוזרים. “האמת היא שאף אחד מאיתנו לא חשב שזה יתפוס כך, כולל הבמאי יצחק שאולי שנסע לארצות הברית במיוחד כדי לראות איך מצלמים ומביימים את הסדרה ‘שלושה בדירה אחת’ ולשאוב השראה", מגלה סידון. “הכל היה נורא חלוצי, אולפני הטלוויזיה הלימודית היו מאוד דלים, וכל ההקלטה הייתה בשידור חי מול קהל. הצחוקים בסדרה לא מוקלטים, אלא הם צחוקים אמיתיים. היינו צריכים לחפש אנשים שיודעים לצחוק בקול רם. זה היה אתגר עצום, כי אם זה לא יצחיק והקהל לא יצחק, מה יקרה? לא חשבנו שיאהבו את זה עד כדי כך ש־40 שנה אחרי כן אנשים פוגשים אותי ומדקלמים לי בעל פה קטעים משם, שאני אפילו לא זוכר שכתבתי".
התרעות פיקוד העורף