באחד הלילות לפני שלוש שנים צפתה הבימאית והשחקנית ריקי חיות בסרט דוקומנטרי המבוסס על ראיון עם ברונהילדה פומזל, מי שהיתה מזכירתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. בראיון היחיד והבלעדי שהעניקה פומזל ב-2014, כשהיא כבר בת 103, היא גוללה את סיפור חייה שהוא גם סיפורו של העם הגרמני בשנים של שתי מלחמות העולם.

"פתאום ראיתי על המסך של ערוץ 8 אשה דוברת גרמנית, ומיד נצמדתי לסרט 'חיים גרמנים'. בו היא רואיינה. ולמרות שהיתה בת 103 היא  נשמעה צלולה לחלוטין זוכרת הכל לפרטי פרטים ואומרת בכנות דברים כהוייתם. המראיינים יוצרי הסרט, טענו שהיא אשה דעתנית שאינה משקרת. אז כן, יתכן שהיא הדחיקה או שיקרה לעצמה את מה שראתה ושמעה" אומרת חיות.

בלילה ההוא ריקי חיות לא הצליחה לעצום עין. ואולם למחרת בבוקר היא נשאבה אל החיים והמשימות וסיפורה של פומזל נדחק אבל לא נשכח. רק בחלוף שלוש שנים היא כתבה ביחד עם נאוה צוקרמן את ההצגה "את מדברת אני מדברת" בבימויה של צוקרמן. בהצגה היא מגלמת את דמויותיהן  של שתי נשים: ברונהילדה פומזל ואת עצמה ריקי חיות. "הסתבר לי שהלילה ההוא לא עזב אותי. מצאתי את עצמי חוזרת אל הסרט הזה שוב ושוב עד שהפכתי אותו לאירוע תיאטרוני".

''את מדברת, אני מדברת''  (צילום: דוד קפלן)
''את מדברת, אני מדברת'' (צילום: דוד קפלן)

ההצגה שתעלה ב-8 בפברואר בתיאטרון "תמונע",  כוללת גם קטעי וידאו ומשחק בימתי של ריקי חיות המגלמת כאמור  שתי דמויות. המקיימות ביניהן דו-שיח פיקטיבי ואמיתי כאחד, במהלכו  מתוודעת חיות אל הצדדים האנושיים והפוליטיים בפרק הנורא בתולדות גרמניה, שלא ממש הכירה. אט אט היא מתחילה להפיק מן התגלית הזאת לקחים שמטלטלים אותה, לקחים שלמרבה האסון נהיים אקטואליים יותר ויותר.

"לאורך ההצגה אני נכנסת לעורה של פומזל, חוזרת לדמותי ולהיפך, תוך שאני נעה בתזזיתיות על הבמה חובשת את הפאה ומורידה את הפאה, מתיישבת בקהל, ושוב חובשת את הפאה וחוזרת לבמה כפומזל ומחליפה מבטאים. אני שואלת שאלות ועונה לפומזל. ובין לבין אני מחפשת קווי מיתאר דומים של שתינו: היא שאפה להיות זמרת אופרה אני שחקנית, היא רצתה להרגיש שייכת וגם אני כשנסעתי לארה"ב בגיל 15 חיפשתי את תחושת השייכות. ועוד" מסבירה חיות.

מה מרתק אותך בסיפור של ברונהילדה פומזל?                                                                                                                                     "במשך שלוש שנים מ-1942 ועד 1945 פומזל היתה המזכירה של גבלס, האשה היחידה שהיתה עדיין בחיים, שישבה עמוק בתוך המנגנון הנאצי ומנהיגיו, ויחד עם זאת היא טענה בעקשנות שלא ידעה דבר על רצח ששת המיליונים היהודים. כל הזמן הזה מנקרות בתוכי שאלות 'איך היא חיה בתוך זה?' 'מה היא חשבה לעצמה?'".

מצאת תשובה?                                                                                                                                                                                       "פומזל כמו מיליונים רבים מייצגת את האדישות. זו הבנאליות של הרוע, לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. אמנם נכון הדבר, שפתחון פה והתנגגות באותם ימים,  היו כרוכים בסכנת מוות. ואולם, הבעיה עם פומזל שגם בגיל 103 היא המשיכה לטעון שלא היתה לה אחריות וכי בסך הכל היתה מזכירה פשוטה, קצרנית. שכתבה והדפיסה את דברי התעמולה הנוראים ביותר. היא סירבה לקחת אשמה על עצמה אלא אם מאשימים את כל הגרמנים".

מתוך ''את מדברת, אני מדברת'' (צילום: דוד קפלן)
מתוך ''את מדברת, אני מדברת'' (צילום: דוד קפלן)

ברונה ילדה פומזל נולדה בברלין ב-11.1.1911, ומתה בראשית 2017. כשהיתה בת שלוש פרצה מלחמת העולם הראשונה וכשהנאצים עלו לשלטון מלאו לה 22. כישורי ההדפסה שלה הביאו אותה בגיל 31 אל משרדו של גבלס בתפקיד המזכירה. היא לא היתה נאצית ואולם כמו כולם חוייבה להיות חברת המפלגה הנאצית. לדבריה, היו לה מכרים וחברים, בהם חברתה הטובה ביותר אווה לוונטל, שסיימה את חייה באושוויץ.

לפומזל שהיתה רווקה, היה מאהב היהודי גוטפריד קירשבאך שהיה נשוי, צייר כרזות וקריקטורות של המפלגה הסוציאל דמוקרטית שנרדף על ידי הנאצים וברח לאמסטרדם, בשנים שלפני המלחמה היא ביקרה אותו באמסטרדם. מחר ב-27 בינואר מציינים בעולם את יום השואה הבינלאומי (היום בישראל). "יום השואה הבינלאומי משמעותי יותר בעולם הרחב ופחות אצלנו" קובעת.

לאחרונה נשמעים קולות בארץ שעושים השוואה בין המתרחש עתה בישראל לגרמניה של שנות ה-30'. אפשר כבר להשוות?  "המילה השוואה היא בעייתית מאד. אין מצב שאני אדבר על השוואה. אבל אני כן מתייחסת לתהליכים ואני נזעקת מול אדישות הציבור, הבורות, סתימת הפיות ואובדן הדמוקרטיה. הלא דבר ראשון שהיטלר עשה כשעלה לשלטון היה להחליף את השופטים. אם לא נתייחס לתהליכים, אז אין סיבה ללמוד על השואה, אחרת איך נדע למנוע אותה. קשה לי להבין כיצד זה קורה שהפשיזם שוב עולה בעולם, לאחר כל מה שהעולם עבר במלחמת העולם השניה, מאפשרים לחסל את הדמוקרטיה באמצעות הדמוקרטיה. זה מפחיד".

מתוך ''את מדברת, אני מדברת'' (צילום: דוד קפלן)
מתוך ''את מדברת, אני מדברת'' (צילום: דוד קפלן)

ריקי חיות 72 ("מעולם לא הייתי עסוקה ויצירתית כפי שאני בשנים האלה") מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, אמא לשני ילדים וסבתא לנכדות. דור שני לשואה, מרבית בני משפחותיהם של הוריה ניספו בשואה. "לצערי, לא הכרנו את הסיפורים של המשפחות כי ההורים לא רצו לדבר" היא אומרת. האב, יעקב ולנר הצליח לברוח מפולין, ושהה בשנות המלחמה בהרי אוראל שברוסיה. הוא היה חיט, מקצוע שהצילו ופרנס אותו כשתפר בגדים. הוא הגיע לארץ בשנת  1946 אחר עזב ונסע להשתלם בפאריס בעיצוב אופנה. בהמשך הוזמן לניו יורק לעבוד ב"לורד אנד טיילור".

"כאן הוא הרגיש כמו דג במים. עסקי האופנה בניו יורק היו בידי היהודים  כך שסוף סוף הוא יכול היה לדבר יידיש בחופשיות ולעבוד במקצוע שאהב. לאחר חמש שנים נסענו אמא ואני בת ה-15 אליו לניו יורק, אחי נשאר בארץ לפני גיוסו לצבא וכשפרצה מלחמת ששת הימים אמא יצאה מדעתה מרוב דאגה". 

האם דבורה קארו עלתה לארץ ישראל עם  הוריה ואחותה בשנת 1936 . האם נצר למחבר "שולחן ערוך" יוסף קארו, בת למשפחה דתית מאד שנטשה את הדת והפכה לקומוניסטית בהשקפתה. "כשסטלין מת, את לא יודעת איזה בכי בכו אצלנו בבית. הם לא האמינו לסיפורים על המעשים  הנוראים שעשה סטלין" היא  נזכרת.

בשנות נערותה בארה"ב נחשפה לאמנות התיאטרון, החלה ללמוד משחק והשתתפה בהפקות שהועלו בבית ספרה. אלה היו שנים מכוננות עבורה עם  ההפגנות הסוערות נגד מלחמת ויאטנם והרציחות הפוליטיות של ג'ון ורוברט קנדי ומרטין לותר קינג. בשובה לישראל ולאחר שירותה הצבאי למדה בימוי ומשחק.

לימים פגשה את הבמאי ההונגרי הגדול גזה פרטוש ועבדה איתו במשך 13 שנים כשחקנית ועוזרת במאי "נסענו בכל העולם". ההצגה HAPPY DAYS  מאת סמואל בקט בבימויו של פרטוש זכתה לביקורות נלהבות בפסטיבל אדינבורו. עם שובו של פרטוש להונגריה חיות השלימה בהצטיינות לימודי MFA  בבימוי באוניברסיטת תל אביב. "זכיתי לעבוד לצידו של אדם מיוחד ולמדתי ממנו הכל. כשגזה פרטוש עזב המשכתי להתגלגל בעולם המשחק והבימוי" היא אומרת.

בימים אלה עולה ההצגה "ימים מאושרים" מאת בקט, שחיות תרגמה לעברית ומשחקת בה. לאורך השנים היא ביימה ושיחקה באין ספור מחזות ותפקידים. ביימיה את ההצגה "המעגל" מאת ארתור שניצלר שזכתה בפרס ראשון בפסטיבל "סמולבמה", "חפות" מאת דאה לוהר, שרצה כהצגה אורחת בתיאטרון "גשר". ב-2014 זכתה בפרס עידוד היצירה ע"ש אהוד מנור בתחום המשחק.  

היא ביימה את מחזהו של נדב בושם ״אתה לא אבא״ שזכה במסלול ״אספרסו קצר״ בפסטיבל תיאטרונטו 2022, וביחד עם נדב בושם ביימה גם את ״הוועדה״, מחזה פרי עטו של בושם. היא עוסקת בתרגום מחזות השתתפה גם בסדרות טלוויזיה ובקולנוע בארץ ובחו"ל ואולם בשנים האחרונות עיקר פועלה של חיות מתקיים בתיאטרון "תמונע" כאן מועלות הצגות בבימויה, והיא משחקת גם באנסמבל של תמונע. "פרינג' זו דרך חיים עבורי, איני רואה את עצמי עושה משהו בתיאטרון הרפרטוארי. הם לא מדברת את השפה שלי".