אומרים שיש קסם בצהרי שישי, רגע לפני שהשבת נכנסת. אני לא יודעת אם זאת האנרגיה של סוף השבוע או שההצגה "אני סבתא שלך" היא בהחלט משהו מיוחד. את ההצגה ראיתי בשישי הזה, כשהשמש בחוץ זהרה ומקבץ מאוד רחב של פנסיונרים יושבו באולם. לא דאגתי, אם זאת השאלה. בעלון ההצגה הופיעו גילת אנקורי ושלמה וישינסקי, אז הייתי רגועה. "מה יכול להיות נורא", שאלתי את עצמי, אבל מה שראיתי על הבמה היה הרבה יותר מקומדיה שנונה.
ההצגה עוקבת אחר אוֹדליה (רבקה מיכאלי), אם תרצו "אודי", פנסיונרית נוקשה וצינית. מעבר לכך היא אלמנה ואם שכולה אשר מסרבת לחתום על פרויקט "פינוי ובינוי" בבניין שלה, בשל העובדה כי חדרו של בנה המנוח עלול להיהרס בעקבותיו. העלילה מתחילה כאשר היא נוברת בין חפצי בנה ומוצאת לפתע טופס מבנק הזרע, וכך מבינה אודי שאיפשהו בעולם נמצא הנכד שלה.
שתי חברות הנפש שלה הן דבורה (גילת אנקורי) שלא מפספסת רגע להזכיר כי היא "שופטת בדימוס והייתה מועמדת פעמיים לעליון, אך לבסוף זה לא הסתייע בגלל אילוצים פוליטיים", ולצידה חיה (אסתי קוסוביצקי) פנסיונרית גם היא, מאושרת בחלקה אך לא מאוד חדה, קולטת באיחור ומשתדלת מאוד להתאים את עצמה לסביבה הצעירה, מה שלא מאוד הולך לה, אבל מייצר המון צחוק ובידור.
השלוש, שונות מאוד אבל קשורות, מייצגות בחן ובאותנטיות כנה את הקשרים בגיל השלישי, הבשלות להיות סבתא ולא סתם, "סבתא אחושלוקי", כל זאת תוך שימוש בבדיחות מוכרות והשלמה עם תהליך ההתבגרות. בהחלטה די מהירה, רוקמות השלוש עסקה עם יוני (ערן מור) שאם נניח לרגע בצד את ההצגה, אני חייבת לציין כי חיכיתי בכל מאודי לפגוש בתום אבני, שחולק עם מור את התפקיד לסירוגין, אבל מהשנייה שהבחור הופיע על הבמה הוא היה כל כך מחובר לדמות שלרגעים לא קלטתי שאני בהצגה. הקשר עם מיכאלי הדמות היה כה מיוחד, שתהיתי אולי הם קשורים גם במציאות. יוני שהיה אחראי הפרויקט של פינוי בינוי פעל למען החתימה של הגברת אודליה ולטענתו "כש[הוא] רוצה משהו, כל האמצעים כשרים" - כל כך כשרים שהוא פעל בעורמה שפגע ביודעין בביתה של הגברת אודליה. מכאן, שלושת בנות הזהב והבחור הצעיר יוצאים למסע מופרע, כואב ומרגש אך יותר מהכל - מצחיק.
כחלק מהמסע למציאת הנכד המיוחל נאלצת אודי להיפגש עם פרופסור שור (שלמה וישינסקי) בכדי לדלות ממנו מידע. וישינסקי משחק גבר גרוש בגיל העמידה שנכנס לשוק הרווקים ולא מפסיק להתהולל. בעוד שלאורך השנים וישינסקי משחק באין ספור הצגות ומופעים, הפעם היה מעניין לראות אותו, דווקא בגלל העובדה שהוא אב שכול בעצמו, וכל מה שנותר לו זה הכלב מהיחידה שבה לחם בנו. אם כן, ישנו דמיון, אבל דמותו שונה לגמרי ואולי זה כל היופי. ההצגה כולה מזכירה מאוד את המציאות, אך בה בעת מציפה את השינוי החברתי שחל בחברה ועוד עתיד להשתרש. המסע המרתק שעומד במרכז ההצגה מצליח לדלג בקלילות מעל פערי הדורות שבסופו - אולי, רק אולי - אוֹדליה תאמר לראשונה בחייה - "אני סבתא שלך", ואילו אנחנו נצליח לקבל בחיבוק את השינויים המתחוללים במציאות.
בעולם שמושתת על טכנולוגיה ובכל יומיים אנחנו מקבלים לידינו את האפשרות "לחדש" ו"לשדרג" או אולי "לעדכן גרסה", לא יזיק לעצור את החיים לשמונים דקות, לשבת ב"קאמרי 1" ולצפות ביצירה הגאונית מאת איתי סונטג ובבימויו של רועי שגב. אם כי אני לא בטוחה עד כמה הם מבינים שהם לקחו נושא חברתי כה בוער בחברה הישראלית והצליחו להנגיש בצורה כל כך מיוחדת וכנה את השינוי המיוחל.
התיאטרון, שעובר טלטלות רבות בשנים האחרונות מכל כך הרבה רבדים, מרבה להכניס פוליטיקה להצגות ולהביע עמדה על הבמה. ראוי לציין, שמעבר לטקסט שכתוב בשנינות יתרה ובבדיחות פולניות, שרק מי שגדל לצד היידישע-צימס והקוגל יבין, את התפאורה יוצאת הדופן - תפאורה מתחלפת ומסתובבת. מי שזכר כי בתיאטרון, בין סצנה לסצנה יש חילוף שחקנים או תפאורה שמשתנה על ידי עוזרי במה, הפעם התפאורה מסתובבת על הבמה ומייצרת ממד נוסף שעוטף את הסיפור.
לצד זאת, ניצב העניין הפוליטי בלב ההצגה. הפיתוחים הטכנולוגיים שמאפשרים כיום לייצר ילדים גם אם אין דמות אב בתמונה על ידי בנק הזרע, שהוצב כפתרון לנשים שכל מבוקשן הוא "להיות אמא". בהצגה מופיעה אסנת בן יהודה, גם אם לרגע, אך עם אמירה מאוד נוקבת. בן יהודה מופיעה כאם יחידנית שבחרה להקים תא משפחתי ללא דמות אב. דמותה והאמירה שהכניסה להצגה מנכיחה את זעקת הנשים שחוות את תהליך ההיריון לבדן, באומץ, בגבורה ואל מול אין סוף תגובות שלא מסבות נחת. מעבר לכך, השיח עם הנשים המבוגרות מבטא גם את הגישה של הדור הישן יותר, שלא מבין את השינוי שחל במונח "משפחה". טוב נדמה לי שאמרתי מספיק, פשוט תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות את ההצגה.