המחשבה הראשונה שעולה במוחי אימתי שאני קורא פוסט או צופה ביצירות של המוזיקאי זיו רובינשטיין היא שהוא "קלאסיקן" חסר תקנה, לא רק בגלל שהוא מגיע מרקע של מוזיקה קלאסית (בטרם "התלכלך" ברוקנ'רול ככל נער טיפוסי שמגלה את הכוח שבגיטרה חשמלית) אלא כי כל ההוויה שלו נועדה לחלוק כבוד לקלאסיקות, וגם כשהוא יוצר שירים ומשתף פעולה עם אמנים, והוא עבד ועובד עם כולם (מדפנה ארמוני, ארקדי דוכין, דוד ד'אור, אריק סיני ועד שלומי שבת ועידן יניב), והן בשיריו שלו, יש את המוטיב המכבד לשורשים המוזיקליים ולבסיס ממנו התפתחה היצירה ומוסיפה להתפתח.
רובינשטיין, שלהגדיר או לתחם את עשייתו ותחומי עיסוקיו יהיה חטא כי הם רבים: מהפקת טלוויזיה ומופעים, דרך כתיבת ספרי שירה ועד להקלטת אלבומי סולו ונגינת רוקנ'רול בשלל הרכבים, הוא קודם כל מוזיקאי וככזה מבין את חלקה הנכבד של היצירה המלודית, הטקסטואלית והמיזוג הקוסמי והמדויק ביניהן – כבעלות ערך מוסף. המוזיקה היא הבסיס ממנו הוא יוצר את כל יצירותיו, שכן להיות מוזיקאי ויתרה מזאת, "קלאסיקן", זה חלק מהאופי והאישיות ולא טייטל שיכולים לנפנף בו. זה טייטל שגדלים לתוכו.
והוא אכן גדל. לא מזמן פרסם פוסט בפייסבוק שהפעם הראשונה בה ראה הופעה חיה הייתה ב-1976, עת היה בכיתה א', וצפה ביגאל בשן, אז הסופרסטאר הגדול במדינה, מופיע בבית החייל.
"על הבמה ישבו אנשים שיהפכו להיות אגדות: אהרל’ה קמינסקי על התופים, חיים קריו ניגן גיטרה, אלונה טוראל הייתה על הפסנתר, לואי להב ישב מאחורי הקונסולה ונתן הוראות ואני רק גמעתי עוד ועוד מהמתרחש מסביב", תיאר רובינשטיין באותו פוסט. "אבל, וזה אבל גדול, לא באמת נהנתי. רציתי אש ועשן וגיטרות שבורות, כמו שראיתי בערוץ ירדן 6 ( המקור היחיד של חו״ל דאז) את ׳המי׳ ועוד להקות. התעקשתי לא להנות כי כילד היפר אקטיבי אתה לא מכיר עוד את ההנאה שברוך, את הקדושה שבשקט, את היופי שבבגרות".
עם השנים אותו ילד התבגר והפך להיות "קלאסיקן" וככזה זכה לעבוד וגם להעריך את בשן וחבריו שכבשו את המצעדים בשנות ה-70 וה-80 הנוצצות: צביקה פיק, יצחק קלפטר, גרי אקשטיין, שמוליק קראוס, עפרה חזה, אהובה עוזרי, עוזי חיטמן, גבי שושן ועוד רבים וטובים.
"בתוך המוזיקה הישראלית יש כמה עוגנים, ומתחת לפני הקרקע היו פה אנשים שכתבו והלחינו ותחת היומיומיות שמם הלך ונעלם, ועבור אנשים כמוני הם בתודעה כל הזמן", מציין רובינשטיין. "זו המוזיקה שמרגשת אותי. אנשים מכירים את הגדולים ביותר ולכן חשוב לנו להשאיר אותם תמיד בתודעה".
כחלק מהכמיהה להשאיר את אותן אגדות מוזיקליות בתודעה, יזם רובינשטיין את מופע הרוק הסימפוני "לילה של כוכבים" המהווה הוקרה מושקעת ומתוזמרת במיוחד לאותם גיבורי מוזיקה שאינם עוד.
"הרעיון נולד מזה שהלהקה שלי ואני מנגנים באולפן ותמיד כשאנחנו באתנחתא בין השירים, אנחנו מגיעים לג'מג'ום של השירים שאהבנו של שמוליק קראוס, יגאל בשן וכו' ומצאנו את עצמנו נשאבים לדבר הזה יותר ויותר והחלטתי להעלות את המופע הזה כהומאז' לאותן אגדות מוזיקליות", הוא מסביר.
"לא רציתי לעשות עוד מופע ''קאברים' אלא חשבתי שאני רוצה לראות את המופע שאני לא ראיתי ולהעלות מופע שיהיה בו משמעות, וכיוון שבסופו של דבר אני מגיע מהמוזיקה הקלאסית, פניתי למנצח מרק וולך שעבד עם כל התזמורות הקלאסיות הגדולות בארץ, מהסימפונית ועד הפילהרמונית, וכן למלחינה הבינלאומית אנה סגל שתעשה את התזמורים. זו הייתה עבודה של חודשים ארוכים ולאט לאט זה קרם עור וגידים ומי שמלווה אותנו זו תזמורת האופרה הקאמרית שמוסיפה עושר עצום לסאונד ולשירים".
לצד התזמורת תופיע גם להקת הממשיכים, להקתו של רובינשטיין: יובל ליבליך (גיטרה), ניר סגל (תופים), אלדד סומנר (בס) וניב חובב (קלידים), וכן הזמרים הדר לי ומלי שלום.
"מבחינה מוזיקלית המופע הזה ענק, וקודם כל היו שירים שהם חובה מבחינתי, שירים שבגללם אני מנגן בגיטרה, אם זה 'צליל מכוון' של קלפטר, 'לאורך הים' של עפרה חזה, 'מרי לו' של צביקה פיק ו'איך שגלגל מסתובב' לו של שמוליק קראוס, שירים שאני לא רואה שיהיה מופע שמאדיר את גדולי המוזיקה הישראלית בלי השירים והאמנים האלה. כל ההופעה זה הומאז' לאמנים שאינם עוד, כוכבים שמנצנצים אי שם ברקיע המוזיקה הישראלית ותמיד יהיו שם. אני לא חושב שיש לי את הזכות לעשות קאבר לאדם שהוא חי ויכול להופיע עם שיריו. התפקיד שלי הוא להיות השליח כי יש פה דור חדש של נוער וצעירים שגדל על מוזיקה עכשווית ומפסיד נתח גדול ממה שקרוי 'המוזיקה הישראלית'".
למה זה ככה?
"מהרגע שהמדיה הוויזואלית (טלוויזיה, יוטיוב, רשתות חברתיות) הפכה להיות הקריטריון להצלחתו של זמר – רמת המוזיקה ירדה, מפני שאם איש כזה או אחר זה בתכנית ריאליטי מוזיקלית והוא זמר נהדר, אבל הוא כבר כוכב, והאיש הזה, לא משנה איזה שיר הוא יוציא לרדיו – ישירו אותו, כי הרדיו מבין שהרייטינג של האיש הזה לא מגיע מתוך איכויותיו המוזיקליות אלא בגלל שהוא מפורסם בטלוויזיה. האיש הזה מודע לכך שישמיע כל מה שהוא יוציא, אז הוא הולך ומוציא שירים, בלי קשר לרמת הטקסט וההרמוניות, ואז ילד בן 12 יושב בבית עם גיטרה ומנסה לנגן את השיר של האיש הזה ולומד אותו תוך שתי דקות. בילדות שלי, כשרציתי לשמוע את האנשים שאני מעריץ ברדיו, מתי כספי, יוני רכטר ושלמה גרוניך, לא יכולת להוציא את האקורדים האלה אלא היית צריך ללמוד מוזיקה ולקרוע את התחת כדי לנגן מתי כספי. כוכבי המוזיקה כיום נוגעים בכתיבה ובהלחנה כי הם רוצים להרוויח מהתמלוגים למרות שהקטע החזק שלהם זו שירה כי הם יודעים שישמיעו את זה, ואיך שלא נסתכל על זה, מבחינת ההרמוניה והמרכיבים והאלמנטים המוזיקליים – הרמה ירדה, הצטמצמה. מנעד ההלחנה הצטמצם, בדיוק כמו שמנעד השפה העברית הצטמצם".
היום אתה חושב שיש סיכוי לשיר להפוך לקלאסיקה? על אף שלא אני ולא אתה יכולים לדעת זאת אלא רק מבחן הזמן?
"התשובה היא בגוף השאלה. המילה 'קלאסי'. מה הופך משהו לקלאסי? לראיה, מוזיקה שנכתבה לפני 500 שנה רלוונטית וממלאת היכלים בכל העולם, אז סימן שאם האיכות עובדת אין לה תוקף של זמן. אני אומר לך שגם בעוד 60 שנה, כשגם אני לא אהיה פה, יפתחו את הרדיו וישמעו מוזיקה ישראלית שיקראו לה 'נוסטלגית' וכל מה שקורה מעכשיו והלאה – יילך ויתאדה. למה? כי המוזיקה לא משמרת לאותה פונקציה. המוזיקה של היום לא משמשת אנשים לבוא להופעות אלא משמשת אותם כדי לרקוד בטיקטוק או במסיבות. פעם השירים היו כאלה שאדם יבוא ויקשיב להם. המחשבה שהיום יגיע מלחין צעיר וייגע בטקסים של יהונתן גפן או נתן יונתן – זה הזוי. המחשבה לעשות היום משהו 'הזוי' היא לא רלוונטית אלא בזבוז זמן. קח את צביקה פיק, הוא כתב מוזיקה של 7 דקות והשמיעו את השירים שלו ברדיו והיום אין מצב שישמיעו ברדיו שיר של מעל 3 דקות".
איך אתה מצליח להתאים את עצמך, כמוזיקאי, לשינויי הזמנים?
"כל אדם הוא בן זמנו. אני יכול לעבוד רק עם מה שאני מתרגש ממנו. מאד מרגש אותי האדם הזה שקוראים לו שלומי שבת, הוא מאד מרגש אותי והוא תופעה יוצאת דופן כי הוא מוזיקאי, אדם שיודע לקרוא פרטיטורות והלחנה. אני מוצא עצמי יושב באולפנים עם כוכבי הדור הזה ואני מבין שלא רק שאין לי מה לתרום להם אלא זה שאין סיכוי שאנחנו נמצא משהו שירגש את שנינו. לעומת זאת, אני יכול לשבת עם דפנה ארמוני, ריקי גל, אריק סיני וארקדי דוכין ויש מנעד אסוציאטיבי שמשותף לנו. יש משהו שלא עבר מהדור הקודם לדור הזה והדבר הזה הוא היכולת להקשיב למוזיקה. המילה 'להקשיב' לא קיימת היום. הדור החדש 'שומע' מוזיקה. הוא צורך פונקציה שהיא לא הקשבה. כל אמות הסיפין של המוזיקה הישראלית קרסו וחייבים להנציח את הדבר הזה ואין מי שיעשה את זה. היום מיטשטש ההבדל בין 'תרבות' ל'בידור' לצערי".
המופע והשירים הוקלטו ובינתיים, לקראת מופע הבכורה הרשמי, יצא לתחנות הרדיו הסינגל מתוכו "צליל מכוון", גרסת כיסוי מרגשת לשירו האייקוני של יצחק קלפטר, שהלך לעולמו לפני כחודשיים וחצי.
"עבדתי עם יצחק לא מעט ביחד. לאחר מותו של אריק איינשטיין, אני וארקדי דוכין הפקנו שיר לזכרו של אריק וקלפטר ניגן שם. הוא לא ידע שאנחנו מרימים את המופע, אבל אני חושב שהוא היה גאה לשמוע את הביצוע שלנו. היחיד שידע על המופע הוא צביקה פיק, שיצא לי לשתף איתו פעולה לא מעט, ובפעם האחרונה שראיתי אותו אמרתי לו שאני עושה מחווה לצביקה פיק. זה המשפט היחיד שנאמר. המטרה שלי היא להנציח ולהכיר לדור הצעיר את אותם עמודי תווך של המוזיקה הישראלית שעליהם מתבססת התרבות שלנו. זה משהו שאסור להזניח ולשכוח ולכן נולד המופע הזה".
*מופע ההשקה של "לילה של כוכבים" יתקיים ב-19 במרץ בשעה 21:00 – בית החייל בתל אביב. להתעדכנות על תאריכים נוספים -
https://www.leaan.co.il/shows/%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%9D/events?fbclid=IwAR2eZGypuLq3yDsfmZyAuWdZFee19Jv77_MeiBIaC41HXdjw1IOEejEIwa0