במשך 90 הדקות הבאות חולפות לנגד ענינו 90 שנות חייה של ארנסטין אשוורת', מגיל 17 ועד 107: מילדות לזקנה, מאהבות לאכזבות, מרגעי כאב ואובדן לרגעים של התעלות נפש. מסע חיים רב טלטלות ותהפוכות שרק דבר אחד נותר בו יציב: טקס אפיית העוגה, מדי שנה, ביום ההולדת.
כדי שבכל זאת בתום הכתבה תוכלו לרכוש כרטיס, להתיישב באולם ולהתרפק על חוויות החיים הנוגעות של ארנסטין, אבחר שלא לגעת בהשתלשלות העלילתית, שמצליחה להתעלות על הבנאליות שלה. מה שכן אספר לכם הוא על האנשים המיוחדים שנכנסים ויוצאים מחייה כשמיכת שתי וערב סרוגה בהרמוניה, הקושרת בתוכה את הסיפורים של בני משפחתה והחברים שהגיעו והלכו לעולמם.
לאורך כל המחזה ארנסטין לא יורדת מהבמה אפילו לא לפעם אחת, ובכך בעצם ממחישה לנגד ענינו את הליך ההתבגרות שלה, שהופך לבסוף להזדקנות המוגשת לצופים באמצעות סממנים כמו שיער שיבה, משקפיים וגב כפוף. ועם זאת, על אף השינויים ההולכים ומתאספים עם השנים, בחייה של ארנסטין ישנם כמה טקסים ששומרים אותה שפויה לנוכח האושר העילאי ומאידך העצב המכונן של החיים.
"נרות יום הולדת" היא הצגה שמצליחה לגעת בכל קשת הרגשות, מהסוג שגורם לך לצחוק מהלב ולנגב את הדמעות בו זמנית. באינטליגנטיות מרשימה הקטעים הנוגעים חותכים את העלילה הקלילה כמו סכין, ושואבים פנימה את הקהל בדיוק ל"מוד" אליו משכה הבמאית. הדיסוננס בין הדביליות של הדמויות לבין העיסוק העמוק במשמעות החיים מצליח להתנהל על הבמה כמו ריקוד, כך שאף צד לא מאפיל על השני. והיא באמת, אבל באמת, תדבר לכל אדם שישכיל ללכת ולצפות בה. לי לא נותר אלא להתרפק על זיכרון העלילה האופטימית באותנטיות, ואתם
התרעות פיקוד העורף