אל אולם הבימה 4 הגיעו מספר דו ספרתי של אורחים, באמת אירוע מצומצם ביותר, ואל מול יחסי הכוחות האלו על הבמה עלה שחקן אחד מוכשר באופן מיוחד. אז הפעם בלי תפאורה מפוצצת או עשרות שחקנים, זכיתי להכיר מחדש את העוצמה של אדם בודד שעומד על במה חצי ריקה ומצליח להעביר בשקט ובפשטות מה שרבים אחרים לא מצליחים לעשות. שבאופן יוצא מן הכלל מצליח לחדור אל הלב ולהחזיק מופע של 55 דקות ארוכות, שהרגישו כמו מצמוץ קצר אך מטלטל.
החייל הצעיר פוגש בדרכו שלל דמויות שונות, בין אם שדומות לו או שרחוקות ממנו שנות אור, אך מצליח למצוא בכל אחת מהן קצת מעצמו. באמצעות הבחירה בהצגת יחיד, יכולתי להרגיש את החיבור של החייל לדמויות האחרות בבר לא רק באמצעות המילים והסיפורים, אלא גם באמצעות האופן החלק בו סבג הצליח כשחקן לדלג בין הדמויות השונות ולהביא לכל אחת מהן את האופי שלה, מבלי לאבד את הקו העלילתי.
הטקסט המר-מתוק שכתב אדלשטיין מצליח לגולל לילה, שככל הנראה רבים מאיתנו מכירים מקרוב, אך באופן סוחף ומרגש, שכמעט ויוצר תחושה של סיפור ממחוזות רחוקים. הוא מצליח באינטליגנציה לספר סיפור עצוב באופן די מצחיק, ולגעת בנושאים די קלילים באופן עמוק ומחושב, ובאמצעות אלמנטים של בימוי להנכיח אותי שם ב-Root's Bar, על אף שלנגד עיני עומד בסך הכל אדם בודד על במה די ריקה.
אני מודה, נרתעתי מהרעיון של הצגת יחיד. משהו בזה מרגיש לי עירום ולא ריאליסטי מספיק, אך אני גאה להודות שטעיתי. שמחה לספר שהצלחתי לצלול אל תוך הסיפור הנוגע שכתב אדלשטיין ואפילו להרגיש שהפשטות מצליחה לשמור על אותנטיות ולגעת בלב אפילו יותר. אני יותר ממליצה לנסות לנתק את כל הרעש, להתעלם בין מסדרונות "הבימה" מהכרזות הגדולות וההפקות המפוצצות, ולגשת לצפות באומנות צנועה ומלאת רגש.
התרעות פיקוד העורף