אם כדרך הטבע יש הצגות שבמרוצת השנים צפיתי בהן ונשכחו ממני בחלוף הזמן, אני זוכר את “עקידה”, פנינת תיאטרון שהועלתה ב־84’ בפסטיבל עכו, כאילו ראיתיה אתמול. מול עיניי מרצדת הופעתם המרגשת של גדול שחקני ישראל יוסי ידין ושל גבי עמרני, שהוכיח, לא בפעם היחידה, את המוסכמה שבעוד טרגיקונים מתקשים להצחיק בקומדיה, יש קומיקאים שבעת הצורך מפליאים גם לפרוט על מיתרי הרגש.
“אינך הראשון שמספר כי נקשר להצגה הזאת, המפגישה על בסיס יומי בבית קברות צבאי שני אבות שכולים ליד קברי בניהם”, אומר יוצר ההצגה, המחזאי והתסריטאי עירא דביר, שניכר בו כי כתב את מחזהו ממעמקי הנפש שלו. “אני מכיר את השכול מקרוב, לאחר שאחי הבכור, נעם, מפקד פלוגה בשריון שעל לחימתו שם הוא הועטר בצל”ש הרמטכ”ל, נפל בסיני ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים ואבי, עמוס, יצא בעקבותיו למסע שווא שלא החזיר אותו”.
“להוריי לא היה חסר הרבה שיאבדו גם אותי במלחמה ההיא”, מוסיף דביר, אז צוער בשריון, ששירת בחטיבתו של אחיו. “חייל מצרי ירה טיל סאגר על טנק מימיני, וטיל אחר על טנק משמאלי - ואיכשהו החטיא אותי”.
היכן כיום המחבר הרגיש והמוכשר של “עקידה”? מתברר שהוא הפליג למחוזות אחרים של עשייה. דביר, עטור זקנקן זיפים כסוף, שיחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה־70, סוחב מנעוריו דימוי של קיבוצניק ו”אני מתקן תמיד שאני מ’קיבוץ’ גבעתיים, שם גדלתי”. המחזאי והתסריטאי המחונן לעתיד לא רמז בילדותו שהוא בכיוון. “מיטב חבריי מבית הספר היסודי זוכרים אותי מקריא בכיתה ממחברות ריקות, שלא היה כתוב בהן דבר”, הוא מודה במשובות העבר שלו למרות היותו בנו של מורה נערץ, “איש חינוך במובן היפה ביותר של המילה”.
לאחר שירותו הצבאי, למד דביר באוניברסיטת תל אביב קולנוע, טלוויזיה ופילוסופיה לתואר ראשון, ותיאטרון - בהצטיינות - לתואר שני. “עדיין לא חשבתי להיות תסריטאי, אבל כשאמרו לי שאני טוב בזה, קיבלתי את דין התנועה”, הוא מעיר. “אז עסקתי לפרנסתי בציור ופה ושם מכרתי פורטרטים”.
הצגה נוספת של דביר שהועלתה בהבימה הייתה “זינזאנה”, בבימוי אלי כהן. “גם כאן נפלתי על עיתוי גרוע, כשבזמן החזרות נרצח ראש הממשלה יצחק רבין”, הוא נזכר. “לאנשים לא היה אז ראש לפרשה ההיסטורית של הרוגי המלכות מהמחתרות”.
במקביל לתיאטרון פלרטט דביר גם עם המסך. זה התחיל בגרסה טלוויזיונית של “עקידה”. משם המשיך שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי רוני ניניו בסרט “המחצבה”, שלו הוא כתב את התסריט על פי ספרו של אהוד בן עזר מבלי לשער שאף כאן ירדוף אותו מזלו הביש. מה הפעם? “מפיקי הסרט לקחו הימור פרוע, שכשל, לצאת עם הסרט לבתי הקולנוע דווקא בזמן מונדיאל 90’, שהתקיים באיטליה. זאת, למרות שבסרט כיכבו שחקנים נהדרים כמו אורי גבריאל, חנה אזולאי־הספרי וששון גבאי”.
בניגוד לרבים מלוחמי מלחמת יום הכיפורים השקועים בזיכרונות, דביר, בעל צל"ש המח"ט מהמלחמה ההיא, אב לשניים, המתגורר עם רעייתו איריס, מורה ליוגה, בבאר יעקב, עסוק בחתירה אל העתיד: “מבנה האישיות שלי הוא כזה שלמעט אירועים דרמטיים, נמחקו אצלי דברים לא משמעותיים כדי לפנות מקום לדברים חדשים. אני מעדיף להשתתף במחאה בקפלן ולהחתים את המפגינים על מגילת עצמאות חדשה”.
התרעות פיקוד העורף