"העבודה שלנו הייתה מול כוחות הביטחון כדי לנסות לפענח מה קרה לאלפי האנשים שהיו באותו בוקר בעוטף, במסיבה וביישובים. עמדתי בראש צוות מקרים מיוחדים בחמ"ל הנעדרים ועבדו איתי 35 איש שעמלו סביב השעון למען המטרה הזו. החמ"ל הזה היה אור קטן ועקבי שמורכב מאנשים שמוכנים לפצוע את עצמם יום-יום כדי שלאחרים תהיה ודאות, וזה הדבר הכי יפה בעולם ברמה האנושית".
“אל מול אוזלת היד של המערכות, העבודה בחמ"ל נטעה תקווה, דקיקה אומנם, אבל עקבית. בצוות שלי היו כאלה שבמהלך משמרת התבשרו על זיהוי גופות חבריהם. הרוח בחמ"ל הייתה ‘זה במקרה אתם אבל זה יכול היה גם להיות אני’. כשהייתי בקרבת המשפחה שלי או חברים, הם נראו לי בול כמו התמונות שמולן הייתי כל היום, של צעירים ומשפחות שנרצחו. שמחים, יפים, חיים את החיים במלואם".
במקביל להתנדבותו בחמ"ל, ביים רונן והפיק עצמאית (בעזרת תרומה של עמותת קרן בק) את סרטון האנימציה They Are Us שנועד לחשוף לעולם את מהלך האירועים של הטבח במסיבה ברעים ולהעלות מודעות לשחרור החטופים, וכן ביים את הטקס המרכזי של יום האבל האזרחי בהיכל התרבות בתל אביב במלאת חודש לטבח.
את החוויות שעבר בחמ"ל הוא תרגם ליצירתו החדשה - “הנעדרים", מופע מחול הרץ בימים אלה בגרמניה ומבוצע על ידי להקת הבלט של תיאטרון העיר אולם (Ulm). “שוחחתי עם הלהקה לגבי יצירה שהתחייבתי ליצור, אבל כשקרה מה שקרה ב־7 באוקטובר, לא ראיתי איך אוכל לעזוב את המשפחות שעדיין טיפלתי בהן", הוא אומר. “בגרמניה הציעו שאגיע לפחות זמן משסוכם ושהיצירה תשקף משהו ממה שקורה כאן. אז נסעתי, החלו החזרות והייתה לי תקווה שהעבודה עם רקדנים תפתח פתח כלשהו".
"במהלך התהליך השתחררו מעזה חטופים שהיו בטיפולנו, ילדים שגילינו כחטופים, גם כאלה שבני משפחותיהם עדיין שם. הייתי חוזר לדירה השכורה מפורק, מנסה להחזיק את עצמי מול הרקדנים, לפעמים מצליח ולפעמים נכשל. הרקדנים התגלו כאנשים גדולי לב, אמיצים מספיק ללכת לעומק הנפש ולמקומות האפלים ביותר. הם צללו לתוך המציאות שלנו ולקחו את זה למקום שלהם. כך זה הפך לדבר השייך לכולם. בדרכם המיוחדת הם הביאו ליצירה תחושה של שותפות גורל הזהה לזו שהייתה בחמ"ל. אל מול תחושת הלבד שאנחנו חווים כמדינה, מתברר שהטראומה היא לא רק שלנו. הטבח קרה לכולנו, לכל אדם חופשי בעולם".
היצירה, שתוצג בגרמניה עד אפריל, זוכה להצלחה מסחררת, כשכל הכרטיסים למופעים הקרובים אזלו והביקורות מהללות ומשבחות את עוצמתה. “המסר שרציתי להעביר הוא שהאנושיות כלפי אדם זר היא הדבר החזק ביותר שאפשר להגיע אליו", מסביר רונן. “אומנם היצירה מתארת אזרחים ישראלים החוקרים מה קרה לאזרחים ישראלים אחרים, אבל אנושיות כזו חזקה תהיה יותר גדולה מהטרגדיה שלנו, ואני מקווה שיום אחד היא תביא ליחסי שכנות עם הסובבים אותנו".