לצד הקומיקסים, נחשב נדב למאייר מצליח של ספרי-ילדים, ביניהם של נירה הראל, חיה שנהב ומרים רות. כשהוא נשאל מה לדעתו צפוי לתחום הזה נוכח כל החידושים, משיב נדב: "עם כל המהפכה הטכנולוגית של היום קשה להגיד איזה מדיום זה יהיה ומי יכתבו את הסיפורים. האם אלה יהיו רק בני-אדם, או אולי מכונות יכתבו את הסיפורים וגם יאיירו אותם. זה לא משנה. אני שייך לדור קודם ולא מנסה לצאת ממנו. אין לי עניין לעבוד דרך מכונות ובינה מלאכותית".
נדב שירת בצבא במודיעין של חיל הים, לא החיל הקלאסי למי שהוא ירושלמי עד לשד עצמותיו, "אבל לא הייתי על הספינות". כשהשתחרר, חזר לעירו ואז החל הרומן שלו עם בצלאל. "אני מסמר בלי ראש", הוא אומר. "אי אפשר לשלוף אותי מהעיר הזאת, גם לא מבצלאל, שם אני מלמד כבר 32 שנים. השנה אצא לגמלאות ואולי אמשיך במשרה חלקית".
בהיותו סטודנט, עבד נדב בסטודיו של המסטר בתחום האנימציה, רוני אורן. "רוב מה שאני יודע באנימציה זה ממנו", הוא מציין. אורן עקר זה מכבר מירושלים ונדב נותר. "אני בין המרצים הבודדים בבצלאל שנשאר בה", אומר נדב. "אולי זה בגלל שאני לא אוהב שינויים גדולים מדי מחזיק אותי בעיר למרות שנעשתה יותר חרדית. אם אהבתי אותה בעבר, היום קצת פחות".
הדבר שהוא עושה הכי הרבה זמן זה הקומיקס "איש הפנדה" - ילד מנייר בעולם האמיתי - שהוא מפרסם מזה 32 שנה ב"עיניים", ירחון בנושאי מדע ואמנות לילדים. בין הספרים שהוא אייר ספר על שירי "המגילה" של איציק מאנגר, שהוא יצר עם חברו, ההיסטוריון, פרופ' דוד אסף. "אם לא הייתי מאייר ועוד, ייתכן שהייתי היסטוריון, אולי בעקבות אבא שלי".
כאמור, מתלווה לפרס עיפרון הזהב שהוענק לו תערוכה של קומיקסים ורישומים מספרי-סקיצות במוזיאון לקריקטורות ולקומיקס בחולון, שאצר עמיתו וידידו מישל קישקה.
לבסוף, ניתן להיאמר שהעיפרון בפרס שהוענק לו ידע למי להגיע. "כמרצה בבצלאל, אני מדרבן את הסטודנטים שלי להשתמש בשלב הראשון בכלים ידניים, שאחד החשובים בהם הוא כמובן העיפרון כדי שילמדו וירגישו מניין התחילו הדברים", אומר נדב.
התרעות פיקוד העורף