זה לא הדאיג את פולני, אפילו לא העובדה שמכל הפרסים ואותות ההוקרה שהועטרו עליה דווקא פרס ישראל, שכה הייתה ראויה לו, התמהמה בדרכו אליה, אלא המצוקה הכלכלית שבה הייתה נתונה שנים וסחפה התארגנויות למענה. "אני לא צריכה שום פרס ואני לא סובלת מחשבה של מגיע לי", אמרה. "רק כסף".
מישהו חשב אחרת?
בוודאי לא כאשר בעוד שכל אלה שבמרוצת השנים עמדו בדרכה ייעלמו, מורשתה התרבותית תישאר לדורות.
נ.ב. כאשר שאלתיה מתי ייכון לדעתה באזור סוף סוף השלום המיוחל, השיבה פולני, שלא התערבה בפוליטיקה, בנימה מהורהרת: "כשהסתיימה מלחמת השחרור, האמנו שלא יהיו יותר מלחמות - והיו. שלום יהיה רק כששני יאמינו שהוא אפשרי. כפי שלא מציאותי שנהיה לבדנו בארץ הזאת, כן לא אפשרי שהם יקבלו הכל...".
*
"אם חשבתי בהתחלה שהיא אמרה לי את מה שאמרה כדי לעשות לי טוב ולחזק את בטחוני העצמי, הבנתי עם הזמן שאכן התכוונה לדבריה. מאז נעמי הייתה המורה הגדולה ביותר בחיי המקצועיים. ממנה למדתי לא רק לעמוד ולנוע על הבמה, אלא גם להתכוון לכל מילה בשיר ובעיקר - לחוש את המילה הפלאית 'טיימינג".
התרעות פיקוד העורף