המופע החד פעמי הזה גרם לי להרגיש כאילו אני זבוב על הקיר במפגש חברים ישן לזכרו של חבר טוב ואולי זה באמת היה כך. לא סתם יצירותיו של לוין הפכו לסנסציה בעולם התאטרון והצליחו לגרום להרבה אנשים לקנסל אותו עוד לפני שההגדרה "לקנסל" היה דבר. עוד בשנות ה-60 לוין הכניס אצבע לעיניהם של כל הפוליטקאים, באותן השנים המוקדמות והרגישות של מדינת ישראל הצעירה, כבר אז המילה "כיבוש" הייתה צורמת לכולם.
קטעים מהמחזות "מלכת האבמטיה", "אני את והמלחמה הבאה", "ילד חולם", או מהפזמון "אבי היקר, כשתעמוד על קברי" הצליחו להדהד בכולנו עצוב מנשוא מכולנו. בעודנו במלחמה המחשבות הללו התחלחלו. אנחנו יודעים שמי שיתנגד למלכות האמבטיה - המלכות תעמיד את הטועה על טעותו במקום ובזמן שהמלכות תבחר. יודעים שבחדר הלידה, הם שלושה - הוא והיא והמלחמה הבאה. יודעים שנשארנו עכשיו בשר מול בשר וזהו הזמן לבכות על הילדים שנלקחו ברגע החדווה.
לוין לא רק היה אנרכיסט בלשונם של הימין הפוליטי הנוכחי, אלא גם סאטיריקן מהמעלה הראשונה. כמי שגדל בנווה שאנן בקרבת התחנה המרכזית, לוין הצליח ליצור עולם מופלא בו כולם עלובים. מי שלא עלוב צריך להגיד זאת בקול ברור לכל העלובים שם בחוץ, אחרת איך הם ידעו שאותו האדם יותר טוב מהם? לא רק העליבות מהדרת את הדמויות של לוין, אלא גם גסות הרוח, הישירות, השמות המוזרים והיותם רק כלי במרחב עבור אנשים אחרים, לכאורה טובים מהם.
ייתכן כי זו הסיבה שהטקסטים של לוין נוגעים בכולנו - כי כולנו לעיתים מרגישים כך, עלובי החיים, קטנים מכולם, הקורבנות של המציאות הזאת ולא מבינים איך רק עכשיו, אחרי 40 שנה בנישואים אומללים - הבינו שהם בנקודת השפלה הזו בחייהם. עם זאת, לעיתים גם נמצא את עצמנו שמחים לאיד כשאחרים נכשלים ונוכיח את החוק הטבוע ביצירותיו של לוין: כל דבר הוא יחסי, או שאנחנו הקורבן או שאנחנו מקריבים אותו.
בנוסף לכל אלה, ייתכן שזו הסיבה שלוין נכנס לי ללב אי שם במגמת תאטרון בתיכון. כי גם אני בעלת שם מומצא, גרה בנווה שאנן ויודעת שלונדון לא מחכה לי, התאטרון שם פחות טוב, מבלי להעליב את רומיאו או יוליה.
התרעות פיקוד העורף