שנית, הסיום של המחזה שבו (ספוילר) נורה, אשת משפחה ואם לשלושה, עוזבת את בעלה ואת ילדיה היה כה שנוי במחלוקת - עד שבתרגומו הראשון לגרמנית נאלץ איבסן לשנות את סצינת הסיום כדי שיירד חלק יותר בגרון של הקהל (שינוי שהוא כינה "מעשה ברברי" שנעשה בניגוד לרצונו).
כמה שנים לאחר שעלה לראשונה, הבהיר איבסן כי לא תכנן לכתוב מחזה פמיניסטי או לעסוק בזכויות נשים, ואף הסתייג מהשימוש שלו כ"תעמולה". קל לקרוא את זה כהתנערות מתנועה פוליטית שהייתה גם היא שנויה במחלוקת (נשות נורבגיה קיבלו את זכותן המלאה להצביע רק ב-1910), אך 150 שנה כמעט לאחר שעלה לראשונה על הבמה, נראה שהוא צדק.
שני כהן, שאותה אנחנו רגילים לראות כדמויות משעשעות כאלו ואחרות ב"ארץ נהדרת" כובשת בתור נורה, אישה שכלואה בתוך תדמית ילדותית, קלילה ונהנתנית. ויגאל שדה נותן את כולו והנוכחות שלו ממלאת כל פינה בבמה - בדיוק כפי שנוכחותו של טורבלד לא משאירה לנורה אף פינה לעצמה.
כאשר השחקנים ניצבים בחזית, לפני מסך הזכוכית, החלון הגדול מתפקד כמראה חצי שקופה, ומעורר תחושה של מציצנות לתוך סצינה אינטימית מצד אחד - אך גם משדר זרות וניכור. נורה וטורבלד משתקפים על מסך הזכוכית, מתמזגים עם השתקפות הרהיטים שנמצאים מאחורי הזכוכית.
אולי זוהי הרלוונטיות של "בית בובות" לאורך השנים. לא הנישואים האומללים או התלות החוקית, אלא המאבק בחיים שהוכתבו מלמעלה. המעבר התכוף בין תמונה מושלמת למראית עין לבין הוריקן שמתחולל בפנים, הדחף העז לשבור דברים והזעם העיוור שאין לו לאן לצאת - מוכרים לנו היטב. גם אם התפאורה של החיים שלנו שונה בתכלית מזו שליוותה את סיפורה של נורה.
התרעות פיקוד העורף