לקח לי המון זמן, יחסית, לכתוב את הביקורת על הפואטרי סלאם שראיתי במוצאי שבת האחרון. זה לא, חלילה, כי לא היה מה לכתוב, אלא בדיוק להפך – התרגשתי והרגשתי כל כך הרבה, שהיה מאתגר לסדר את המחשבות כדי לנסות ולהסביר מה היה שם.
אירועי שירה מדוברת היו בועטים כאן כבר לפני עשור, ואגיד שהמציאות השתנתה גם כאן. כנערה כמעט וידעתי לדקלם את "הלוואי שהיה לי בן הומו" ואת "החבר'ה מהשכונה החדשה", ועקבתי בדרך כזו או אחרת במעלליהם של ג'ימבו ג'יי ועמית אולמן שהחלו מהז'אנר. הרגשתי שהקסם והאייקוניות שבקטעים שהיו בעבר, קצת אבד.
כי הספוקן, שזכרנו כבועט ועצבני, ושנגע בחייהם האישיים והפרטיים של הכותבים, הפך ליותר לאומי בחסות המלחמה. הוא בעצם שינה צורה. קינות פרטיות הפכו לקולות שמשקפים את המצב במדינה. הייתי בטוחה שאני באה לערב ספוקן חביב, כמו שזכרתי לפני כעשור – והגעתי לערב מחתרתי ואחר.
כך, ששת המשוררים עלו בזה אחר זה, והצליחו באופן בועט וישר לבטן לתאר את מציאות המלחמה שנקלענו אליה בצורה שסחפה אותך. זה התחיל בשקט מופתי של 98 שניות שהזכיר את החטופים שעדיין בעזה, והמשיך בערב שלא נתן לך לשכוח לרגע את המצב.
בקיצור, ערב קשוח. המציאות השתנתה. אני בספק אם הפואטרי סלאם יחזור ויספק לנו רגעים אייקונים כמו בעבר, ובכל מקרה, כן הרגשתי שהוא סיפק רגעים בועטים. זה לא אומר שהקטעים לא היו טובים, פשוט – שונים. בחלקם אומנותיים יותר, ובחלקם סיפוריים יותר. בכל מקרה, כולם ראויים להישמע, אבל רק דבר אחד היה חסר לי.
הורגש מאוד שכל הקטעים משקפים כאן צד אחד במדינה. אם לא אהיה פוליטקלי קורקט רגע, ממש הייתי שמחה לחוות גם דעה נוספת, כי הרי אין סיכוי שזו המציאות היחידה, ולראות, אולי, גם פואטרי סלאם של אנשים שדעותיהם הן ימין.
נוכחתי, בעזרת חברתי שהגיעה איתי, שגם הקהל היה שונה ממה שזכרתי לפני כעשור. "הקהל הרבה יותר מבוגר", היא אמרה לי. "מה, איפה כל הנערים והמורדים שהיו בקהל ושהקריאו, כמו שאנחנו היינו אז?", שאלתי אותה. "נלחמים", היא ענתה, והבנתי איזה ניתוק אפילו הייתה שאלת השאלה.