אמש התקיימה בתיאטרון הבימה בתל אביב הפרמיירה לדרמה החדשה "האבא שיכולתי להיות", יצירתם של איתי סגל ומשה קפטן. המחזה, בכיכובם של אבישי מרידור, אורלי זילברשץ, ישי בן משה ואחרים, עוסק במערכת יחסים להט"בית ובהתמודדות עם מורכבויות משפחתיות, לצד המאבק על קבלה חברתית.

תיאטרון הבימה, שבשנים האחרונות שם דגש על שילוב ייצוגים לקהילה הלהט"בית ברפרטואר שלו, עורר ציפיות גבוהות לקראת ההפקה. אך נדמה כי הפעם, הביצוע הבימתי לא עמד באתגר. 

איתי סגל, מחזאי ותסריטאי מוערך שחתום על יצירות חשובות בתרבות הישראלית, משתף פעולה בשנית עם משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה. יחד הם מבקשים להגיש לצופים שיעור בהורות, קבלה, וחמלה. עם זאת, נדמה שהמחזה לא הצליח לממש את הפוטנציאל הטמון בו, והביצוע הותיר תחושת החמצה שאינה עושה חסד עם השחקנים.

המחזה עוקב אחר סיפורם של מולי (ישי בן משה) וגידי (אבישי מרידור), זוג גברים שמגדל באהבה ובמסירות את בתם מיכאלה (דריה רוזן), שנולדה בהליך פונדקאות. כשהיא מגיעה לגיל 15, מיכאלה מבקשת לחקור את עברה דרך "טיול שורשים" – מסע שמביא עימו שאלות חדשות ומשברים ישנים. 

במקביל, העלילה מתמקדת במערכות היחסים המורכבות של גידי עם הוריו: אביו המנוח (דב רייזר), שמייצג דמות גברית שמרנית, ואמו (אורלי זילברשץ), דמות אישה כנועה וחבולה שנאבקת למצוא שקט פנימי. ההתמודדות של גידי עם עברו והשפעתו על תפקידו כאב יוצרת רובד רגשי משמעותי, אך העלילה סובלת מהסתעפות מיותרת שאינה מצליחה להיסגר כראוי. 

על כל פנים, קשה שלא להתייחס לתפקידה של זילברשץ שמצליחה להביא את עצמה בכל תפקיד ולייצר גם כאן ייחודיות שאין שניה לה. תנועות הגוף, הפחדים והילדותיות מצליחה להכניס שמחה ותמימות בכל הכאב והעבר המורכב. יחד עם זאת, השילוב של וידיאו-ארט (בעבודתם של אריק אביגדור ושיר מוסן) הוסיף מימד חזותי מעניין והעביר תחושת ציר זמן נרחב ומחושבת.

המחזה, שמתיימר לפנות לקהל רחב ומגוון, סובל משיחות קצרות ואמירות כלליות, שמשאירות לא מעט תוכן חשוב מחוץ לבמה. אמנם איתי סגל מצליח להעלות סוגיות מהותיות ולחשוף את הצופים לעולמה של הקהילה הלהט"בית, אך העלילה מסתבכת במורכבויות מיותרות ונוטה להתרחב למעגלים שלא זוכים לפתרון ברור. 

הניסיונות לסגור מעגלים נעשים לעיתים תוך שימוש בסחיטה רגשית שאינה משכנעת, והחורים בעלילה נותרים לא מוסברים. כל זאת על רקע במה דלה, שמדגישה עוד יותר את השיחות הריקות ואת הפספוס של התוכן הפוטנציאלי המשמעותי. 

"האבא שיכולתי להיות" הוא ניסיון חשוב לפרק ולהרכיב מחדש את מושג המשפחה בעידן המודרני, תוך התייחסות לחיי הקהילה הלהט"בית ולאתגרים החברתיים והפוליטיים של ימינו. 

עם זאת, ההפקה לוקה בריבוי קלישאות ובשילוב עלילות שאינן מצליחות להתגבש לכדי סיפור קוהרנטי ועוצמתי. ראוי להעריך את ניסיונו של תיאטרון הבימה לשלב יצירה חדשנית עם אלמנטים טכנולוגיים ורעיונות עדכניים, אך נדמה שהמחזה, לא מצליח לספק את ההבטחה שבו. ככל שההצגה התקדמה, מצאתי את עצמי מחכה יותר לסיומה מאשר לתפניות העלילה.