במהלך שבוע ההרצה של ההצגה החדשה "יהודים רעים" בתיאטרון החאן הירושלמי, הבימאית תמר קינן שהתה בירושלים, יצאה למסע פינוקים בבירה ובאחת התחנות, בספרייה הלאומית במעונה החדש והמרהיב, הצטרפה לסיור. כשהסיור עצר ליד כתר דמשק, ספר הדרכה נדיר להעתקת חמשת חומשי תורה, ובעוד יתר המשתתפים מתפעלים מפריט האוסף הנדיר, חשה קינן שהיא ניצבת מול פריט לא חי, אנדרטה שאינה שייכת לה והחלה לדמוע. "לא הרגשתי את חוויית החיות אותה רציתי להרגיש. במקום זה היתה לי חוויה קשה, במיוחד נוכח מה שקורה היום במדינה" היא אומרת.
ניכר בה שעבודת הבימוי על ההצגה "יהודים רעים" כמו גם אירועי 7 באוקטובר, הציפו בבימאית המצליחה את מה שרחש בה תמיד: הקשר ליהדות. "אני ממשפחה סופר חילונית של אנשי תרבות. חילוניות היא הדת שלנו" היא מודיעה.
התעצמות הזהות היהודית, לדבריה, גברה בה בנעוריה כשנסעה עם משפחתה לפאריס בה נשארה גם לאחר שהמשפחה חזרה לישראל ובמשך חמש שנים שבין מלחמת המפרץ הראשונה וקצת לפני רצח רבין. "כשחוויית הזרות וההגירה בפאריס היתה עמוקה הרגשתי שאני יותר יהודיה מישראלית. אבל כתמיד היהדות שלי היתה של תרבות, הגות, ספרות ותנועת ההשכלה".
כאמור, הטראומה מאירועי ה-7 באוקטובר מתחברת מאד לזהותה היהודית, כמו גם בתקופה של ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. "הרגשתי שהתרבות היהודית נלקחת ממני ותהיתי מה זה אומר? האם היהדות שלי דומה לאלה שמנכסים אותה? לכך נכנס מימד נוסף: עליית האנטישמיות בעולם שגרמה לי לשאול שאלות נוספות: כמו מה ומי מגדיר אותי ואת זהותי?" היא תוהה
כשראשה ולבה היו עסוקים בשאלות אלה, פנה אליה אודי בן משה המנהל האמנותי של החאן הירושלמי בהצעה לביים הצגה בתיאטרון הירושלמי, קינן ידעה מיד שהיא מחפשת חומרים בדיוק בנושא הזה שכה בוער בה: היהדות.
ההצגה "יהודים רעים" שכתב ב-2011 המחזאי היהודי אמריקני ג'ושוע הרמון (נוסח עברי: רבקה משולח) הצגה עטורת שבחים שזכתה להצלחה גדולה בניו יורק ובלונדון, מתמקדת בסיפורם של שלושת נכדיו של סבא יהודי ניצול שואה שנפגשים בדירה לאחר הלווייתו, כשכל אחד מהם משקף פן אחר ביהדותו. השאלות מיהו יהודי טוב יותר? מה טוב בלהיות יהודי? ומי יירש את תליון "החי" של הסב האהוב? מניעות את העלילה.
דפנה היא היהודיה המסורתית שמטיפה לכולם על יהדות, ג'ונה יהודי, אבל אדיש, וליאם, הנכד החילוני שמאורס למלודי, צעירה 'גויה'. "אני מזדהה עם ארבע הדמויות, אבל אם הייתי משחקת במחזה הייתי משחקת בתפקיד מלודי" אומרת קינן.
ארבעה שחקנים צעירים מגלמים את ארבע הדמויות בהצגה, מה שנחשב לליהוק חריג למדי בתיאטרון הירושלמי הוותיק. שלושה מהם משתייכים ללהקת שחקני החאן גל זק (ג'ונה), איתי שור (ליאם), אנה פוגטש (מלודי).
הרביעית, כוכבת ההצגה כרמל נצר (בתפקיד דפנה), נכדתה של הסופרת רות בונדי ז"ל, קומיקאית אדירה, שהובאה לתפקיד מחוץ ללהקה. "לא חיפשנו מראש קומיקאית לתפקיד, אבל ברגע שכרמל פתחה את הפה באודישן, התגלגלנו על הרצפה מרוב צחוק והיה ברור שהתפקיד שלה" מספרת קינן.
בילדותה סיפורי השואה והניצולים עניינו וסקרנו את קינן, אף שמשפחתה עלתה מאירופה לארץ ישראל בשנות ה-30' ולא עברה את השואה. אחד הסבים עלה לאחר מהפכת אוקטובר, שמו יעקב לשון קודש, שהגיע לארץ ישראל ברגל מאיזור תחום המושב שבאוקראינה.
"לא אחת אני תוהה על אלה שחושבים שבגלל שאני בעד החזרת החטופים וסיום המלחמה, זה הופך אותי ל'יהודיה רעה'. אבל אני רואה בעצמי 'יהודיה טובה' בכל פרמטר, גם מול דמותה של דפנה" מדגישה קינן. "המחזה מאפשר לי לנכס מחדש את הזכות שלי על היהודיה שאני. אני אומרת למקטלגים אותי כ'יהודיה רעה', אתם לא תיקחו ממני את היהדות. היא שלי כפי שהיא שלכם, אני מתעקשת לקרוא לה יהדות אף שאני לא מתייחסת אליה כאל דת אלא כאל תרבות. אני לא בחרתי ביהדות, נולדתי לתוכה. אני שייכת לעם הזה ולתרבותו".
תמר קינן, 49 נולדה בתל אביב. היא נשואה לבמאי איתן ענר והם הורים לשני בנים (18, 10). האב רפי קינן, איש תרבות ומוסיקה והאם, רותי קינן עורכת בעיתונות ("עולם האשה"), בעלת המדור "ברכה בודקת" בידיעות אחרונות, ומחברת של ספרי בישול ("אני מבשלת בסדר, לא מתיימרת לבשל כמו אמא שלי, אבל אני יודעת להאכיל, לא זורקים את האוכל שלי").
אחותה הצעירה דפנה קינן, מוסיקאית והסולנית של להקת "דפנה והעוגיות", מתגוררת בשנים האחרונות בברלין. "כמעט בכל הצגה שאני מביימת, דפנה מלחינה את פס הקול, זו דרכי להביא אותה לארץ" צוחקת תמר קינן, ומוסיפה, בהקשר לירושת תליון חי של הסב, עליו נאבקים שלושת הנכדים במחזה, כי דפנה (אחותה) מסתובבת בברלין כשעל צווארה תלוי בגלוי תליון חי שהיא אינה מוכנה להסתירו למרות התקופה.
את התשוקה לתיאטרון היא גילתה כשהיתה ילדה בת 11. באחד הימים חזר אביה עם הספר "מה אכפת לציפור" מאת חנוך לוין. שם הספר והציור על העטיפה עוררו את סקרנותה של הילדה תמר. "אבא אמר שזה לא לגילי. אבל ברגע שהוא יצא מהבית פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. הייתי המומה. לא ידעתי שמותר לחשוב כך. זה זעזע את עולמי" היא נזכרת. בגיל 14 כשצפתה בתיאטרון בהצגה "הג'יגולו מקונגו" מאת חנוך לוין היא כבר ידעה: "זה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. להיות שחקנית".
היא החלה את דרכה כשחקנית בתיאטרון גשר בהצגה "שלוש אחיות", שיחקה בתיאטראות השונים ובמיוחד ב"הקאמרי", גילמה מגוון תפקידים בהם ליזיסטרטה בהצגה "ליזיסטרטה 2000" מאת ענת גוב, "גם הוא באצילים", ו"מהומה רבה על לא מהומה" בבימויו של אודי בן משה, ההצגה איתה סיכמה עשרים שנות משחק, מתוכן 18 שנים על בימת הקאמרי, עד שהחליטה לא עוד. "התחלתי להשתעמם כשחקנית, אמנם נהניתי אבל הפסקתי להתרגש, התרגלתי להיות על הבמה".
עבודת הבימוי הראשונה שלה היתה בפסטיבל "צו קריאה", קריאות מבויימות בצוותא. "לפני שידעתי מה זה, אמרתי 'כן' להצעה".
את המחזה הראשון שביימה "מים עמוקים" כתב דורון נאמן, צעיר חרדי מירושלים, אודות שלושה זוגות נשואים שנמצאים בשבת אחת ארוכה בדירה באומן. הקריאה זכתה במקום הראשון.
בהמשך הגיעו עוד הצעות לביים הצגות לפרינג'. "בקורונה כשכל התיאטראות נסגרו וכולם היו בבית, אני עבדתי ללא הפסקה. אחת ההצגות שביימתי 'אחרי הסוף' הוצגה בתיאטרון הבית ביפו במהלך מבצע 'שומר החומות'. לא היה כלב ברחוב. אבל התעקשתי להעלות את ההצגה".
בהמשך היא חזרה לתיאטרון הקאמרי והפעם כבמאית של שתי הצגות, ומאז לא הפסיקה לעבוד כבמאית, כמעט בכל תיאטרון רפרטוארי בארץ. "הפרינג' היה מקום לינוק ממנו. המשכתי לעבוד עם צוותא ולנהל את פסטיבל תיאטרון קצר, שהוא סיפור הצלחה מדהים. לאחרונה פיניתי את מקומי".
בעונה החדשה של תיאטרון "הבימה" תביים קינן את אחת הקלאסיקות של חנוך לוין, אותה גילתה אי אז בילדותה "הג'יגולו מקונגו" והפעם בכיכובם של ישראל קטורזה, מיקי קם ויחזקאל לזרוב.
בדרכה להיות בימאית עסוקה ומצליחה, תמר קינן היתה פעילה בפורום יוצרות בתיאטרון 50:50 "במשך עשרים שנותי כשחקנית לא שמתי לב שאין בימאיות בהצגות בהן שיחקתי, למעט בשתי הצגות.
כבימאית עיני נפקחו. הצפנו את הנושא של בימאיות נשים בתיאטרון וכיום אני גאה בחברותי בהן איה קפלן, יעל רונן, ואחרות. התמונה הולכת וגדלה. כבימאיות אנחנו מביאות לתיאטרון קולות חדשים, כשלכל אחת מאיתנו יש קול ושפה משלה".
התרעות פיקוד העורף