המחזה "מרי סטיוארט" מאת שילר הוא יצירה למיטיבי לכת, לאלו המעריכים טקסטים ספרותיים ונמשכים לעומקם של מחזות קלאסיים. העיבוד המודרני של רוברט אייק מעניק למחזה מסגרת דרמטית יוצאת דופן, כאשר בכל ערב ההצגה נפתחת בטקס הטלת מטבע. רגע זה, שבו נחשף לעיני השחקניות, הקהל והמשתתפים איזה תפקיד תגלם כל אחת מן השחקניות הראשיות: ליליאן ברטו ומאיה מעוז, יוצר מתח תמידי. מעבר להיותו טוויסט תיאטרוני מסקרן, הוא גם מדגיש את אחד העיסוקים המרכזיים של המחזה: שאלת הכוח, הגורל והצדק הפוליטי. כיצד היינו שופטים את הדמויות לו ההיסטוריה הייתה מתהפכת? האם מלוכה היא תפקיד שמוכתב מראש, או שמא מדובר במשחק מזל?
בהקשר זה, קשה שלא להיזכר בתיאוריה הפילוסופית של ג'ון רולס, "מסך הבערות", המדברת על כך שצדק חברתי חייב להתגבש מתוך עמדה שבה איש אינו יודע מה יהיה מעמדו בעולם. גם כאן, ההטלה האקראית של המטבע יוצרת מצב רגעי של חוסר ודאות, שבו היררכיות קבועות מטשטשות והקהל מוצא את עצמו שותף פעיל במחשבה הפוליטית שמניעה את המחזה.
עלילת "מרי סטיוארט" מתמקדת בשתי מלכות הנאבקות זו בזו: מרי, מלכת הסקוטים, הכלואה כבר 19 שנה בידי בת דודתה אליזבת, שגם היא – למרות עוצמתה הפוליטית – שבויה בתוך תפקידה הרשמי והמחייב כמלכת אנגליה. המחזה מתרחש במהלך 24 השעות האחרונות לחייה של מרי, מהרגע שבו היא מקבלת את גזר דינה ועד להוצאתו לפועל.
לכל אורכו, אנו עדים למאבקה הפנימי של אליזבת בין רצונה לשמר את קדושת חייה של בת דודתה לבין רצונה להשתחרר מהמחויבות הרגשית והפוליטית הכובלת אותה. לצד הקונפליקט הזה, מתנהל מאבק פוליטי אינטנסיבי בין הכוחות המבקשים לשמור על שלטונה של אליזבת לבין אלו החותרים לערער אותו.
מאיה מעוז וליליאן ברטו מפגינות יכולות משחק פנומנליות, בסגנון סוחף ומרגש. הן מנצלות כל פרט – מתלבושות ואביזרים ועד למרחב הבימתי עצמו – כדי לצלול אל עומק נפשה של הדמות שהן מגלמות. במפגש אינטימי עם הקהל, הן מצליחות לחדור אל הלב ולחשוף את הכאב הנשי, את המאבק התמידי בין הרצון לשלוט בגורלן לבין הרגעים שבהם חמלה ושבריריות כופות עליהן לחזור לקרקע, אל הנשיות והאנושיות שבתוכן.
הדרמה המסחררת הזו מקבלת את מלוא עוצמתה לא רק דרך המשחק והטקסט, אלא גם בזכות המרכיבים החזותיים והקוליים. המוזיקה, שהלחין רמי אוסרוסר, יוצרת מתח תמידי ומעניקה תחושת דחיפות לכל רגע על הבמה. התפאורה של נטע הקר מציבה במרכז את בית הכלא השקוף של מרי, סמל למצב שבו היא כלואה פיזית אך גם למנגנון המעקב הבלתי פוסק המופעל עליה. אלמנט זה מתחדד באמצעות עבודת הווידאו של שיר מוסן, המציגה דימויים של מצלמות אבטחה, המעוררות מחשבה על גבולות החופש והפיקוח.
אחד האלמנטים הבימתיים הבולטים הוא החול השחור שמכסה את הרצפה, בחירה טעונה ורבת משמעות. החול, המסמל את הזמן האוזל, הופך לכלי דרמטי של ממש: הדמויות נאחזות בו, מועכות אותו בין אצבעותיהן, מתחככות בו – כאילו הן מנסות לעצור את הזמן ולהיאחז בשלטון שעומד לחמוק מידיהן.
עיצוב התלבושות של אביעד אריק הרמן מדגיש את המתח שבין כוח לכליאה. השחקניות לבושות בשחור, עם נעליים כבדות ותכשיטי כסף מרשימים, סמלים ברורים של עוצמה וסמכות. עם זאת, הבדים הגסים והנוקשים משמשים גם כרמז לא רק לכלא הפיזי של מרי, אלא גם לאזיקים הבלתי נראים שכובלים את אליזבת לתפקידה כשליטה.
לצד המאבק המרכזי בין שתי המלכות, המחזה חושף גם את השפעתם של הגברים הסובבים אותן, שכל אחד מהם מייצג מודל אחר של כוח ושליטה. נורמן עיסא, בתפקיד הלורד ברלי, מקרין כריזמה שקטה ודיבור חד וחותך, בעוד דב רייזר כפולט – הסוהר של מרי – מציג נאמנות קרירה וחסרת רגש. עודד ליאופולד מגלם את הרוזן לסטר, מאהב מלא קסם שמסוגל בכוח מילותיו לכבוש כל אישה.
טל קלאי, בתפקיד השגריר הצרפתי, מביא עמו נופך של עדינות ודיפלומטיות, ואילו רן מושיוב, בתפקיד מורטימר, נלחם בתשוקותיו עד שהוא נסחף אחריהן. אלכס קרול, המגלם את הרוזן שרוסברי, מגלם יועץ אמיץ שאינו חושש לומר את דעתו גם במחיר אישי כבד. לצידם, ניר זליחובסקי, שחר רז, רינת מטטוב ואוהד לאלו יוצרים יחד יצירה בימתית מהודקת ומרשימה.
המותחן המסחרר הזה הוא לא סתם אירוע תיאטרוני, אלא פלא ספרותי המשלב טקסטים עמוקים, מחשבה פוליטית נוקבת על העולם הפטריארכלי ושימוש מדויק ומחושב באביזרי הבמה, כולם יחד יוצרים מארג דרמטי עשיר ורב-שכבות.