היום הראשון: קצרנטו
תחיה
מונולוג שקט ובועט בו זמנית, שמצליח לשרוט בלי להרים את הקול. אישה שנחלצת ממערכת יחסים אלימה – רק כדי לחוות אותה שוב, באור חדש. אבל הפעם, בלי האלימות. היא הופכת מחלת שכחה ליתרון, ונאבקת – בבן שלה, בעולם, ובעיקר בעצמה. השם “תחיה”, לצד שמו של הנכד “דרור”, לא מקרי: שניהם מסמנים תקווה. לחופש. להתחלה. זו הצגה שהופכת את הבטן ומעלה שאלה כואבת: האם אפשר באמת לשבור את השרשרת? ומה עם הזדמנות שנייה?
סוסי קרוסלה
"כולם רצים בעיר הזאת, ואי אפשר לספר לאף אחד על עומר". למרות שאני לא חובבת גדולה של צ'כוב – המשחק המופלא של שלמה וישנסקי הצליח לגרום לי להתאהב. הוא מגלם סב שכול, בעיבוד ל"יגון" של צ'כוב. עם דימוי חד ומרסק של ילד שרוכב על סוס קרוסלה ומנסה להתקרב לסבא – אבל לא מצליח. "זה נורא עצוב שאנשים לא יכולים לגעת אחד בשני". הצגה איטית, עדינה, כואבת. עם פסנתר שפוסע על הלב, כלבה שחקנית (!), ואיש אחד שמספר סיפור שלם.
שמן אחרי מלחמה
"Some of my best friends are fat". מצחיק. כואב. חד. שחקן אחד, כריזמטי ורגיש, מגלם שמן שמחליט לצאת להפגנה – ומוצא את עצמו בתא מעצר. מהרגע הראשון היה ברור שהוא נולד לתיאטרון, והוא כועס: על הגוף, על המדינה, על כולם – וגם על עצמו. בין כמיהה למקדונלד'ס למציאות עגומה – נולדת קומדיה עצובה. או להפך. "המוכרת הסתכלה עליי ובטח חשבה – זו כמות חטיפים של נרקומן. זה בטוח לא לשימוש עצמי".
נמוך שמן עם תלתלים
היום השני: געגוע
עם חוש קצב משובח, הרבה הומור, כאב, וסיפור אישי שנשען על סטוריטלינג מרהיב – השחקן לוקח אותנו למסע של כדורגל, סמבה, זכרונות ישנים, וילדות אחת לצד שתי אמהות חד-מיניות, צבעוניות, אוהבות ובעיקר בלתי נשכחות. במשך חמישים דקות, אתה מתאהב בהן – במאי ומה-מאי – ומרגיש איך הלב של פאולו נפתח מולך לגמרי. ההצגה מעלה שאלות קשות על זכויות להט"בים ושיוון מבלי להכביד. לבסוף, הקהל התאהב. אף עין לא נשארה יבשה. בצדק – זו ההצגה הזוכה של הפסטיבל.
התרעות פיקוד העורף