למרות זאת, חלק מהדמויות נכתבו בצורה חד-גונית. התקשיתי להזדהות עם אלי ועם דמות האם, שתיהן הופיעו בעיקר בכעס שלהן, ולא מצאתי בהן את הרוך שהייתי רוצה לראות, את אותו רוך שצ'ארלי רואה בהן. אלי, בתו של צ'ארלי, לא הצליחה לעורר בי תחושת הזדהות ברוב ההצגה. היא הייתה רותחת מכעס, ואילו אני ניסיתי נואשות לראות בה את אותה טוב לב שצ'ארלי רואה — אך כמעט ולא הצלחתי. ובכל זאת, לקראת הסוף, במונולוג המסכם שלה, מתבהר לנו שגם היא, בדרכה, אוהבת אותו. דרך המונולוג הזה, מבינים פתאום שהיא, כמו אביה, אינה מצליחה לתקשר עם העולם.
התרעות פיקוד העורף