גם אם הרעיונות של ויילד כבר אינם חתרניים, הם ממשיכים להדהד. אולי דווקא משום שהם חופרים עמוק בפערים שתמיד התקיימו: בין תמימות לפיתוי, בין מיניות לנשיות "טובה", בין הרצון לרצות לרצון לבעור. ואני אוהבת הצגות שמאפשרות לי להרגיש שהמחשבות האינטימיות, הלא טהורות שלי אינן רק שלי.
במרכז הסיפור עומדת סלומה: נערה צעירה עם יופי ילדי, טהור, כזה שכולם רוצים בו. אבל היופי הוא לא הסכנה היחידה. החוצפה שלה, ההתחמקות, הדרך שבה היא נעה ויודעת בדיוק מה היא עושה, הן אלו שמובילות את העלילה. וכשחושבים עליה כפאם פטאל, עולה שאלה מטרידה במיוחד: מה אם התמימות עצמה היא סוג של פיתוי?
בין הרגש לתשוקה, סלומה פוגשת את יוחנן המטביל. ולמרבה הפלא, היא כמהה אליו כמו אישה צמאה. קוראת לו במילים מפתות. והוא כמעט נופל לקסמה, עד שהוא מגלה מי היא. הבת של המלכה הורודיה החוטאת, שנישאה לאחיו של בעלה הקודם. ואז, הוא דוחה אותה. הגבר היחיד שלא רצה בה. וככל שהוא מסרב, כך היא נמשכת יותר.
זיהיתי את עצמי בסלומה כשצפיתי בו. כי כמה קל להתאהב במישהו בלתי מושג, נביא זעם קדוש, חכם בצורה שאף אחד לא מצליח לגעת בה. והיא תוהה, אולי היא תצליח. אולי אני. אולי סוף סוף יקרה הבלתי אפשרי והמשחק המעוות הזה יסתיים בניצחון. אבל מה קורה כשגם תחנונים, גם גניחות לא נענים?
מה קורה כשהיא, כשאנחנו, נדחות? זה הרגע שבו האובססיה נכנסת לתמונה והופכת לפצצה. רגשית, מינית, אלימה. ויילד חושף כאן אמת שקשה לעכל: גברים אוהבים לדמיין נשים כתמימות, כי זה מאפשר להם להאמין שהם בשליטה. אבל כשמתגלה שהתמימות כפייתית, רעבה, איומה, הם נבהלים. וגם הקהל.
מתוך כל זה נולדות עוד שאלות עמוקות: למה אנחנו נמשכים לדמויות כאלה? למה אנחנו נהנים מהסבל? וכך, גם אוגוסטינוס שאל את זה, לפני כ- 1,600 שנה, כשכתב ב"וידויים" על הצגות התיאטרון: "מה גורם לאדם לרצות להתייסר בצפייה באירועים טראגיים? […] הכאב עצמו הוא מושא תשוקתו".
הבעיה היחידה? ההצגה כולה מוצגת באנגלית גבוהה, ומי שיושב קרוב לבמה עלול לפספס את הכתוביות. בסופו של דבר, סלומה היא לא רק דרמה על מיניות. היא טקסט פוליטי עמוק על גוף, מגדר, דת, מוסר ושליטה. ולמרות שויילד כבר לא חתרני, אני, הפראית, האובססיבית, הרגשתי שסוף סוף מישהי על הבמה דיברה בקול את מה שאני לא מצליחה לומר בעצמי. וזה, בשבילי, לא רק תיאטרון טוב. זה תיאטרון אמיץ.
התרעות פיקוד העורף