"כשאני מביימת, אני משחקת בחזרות את כל התפקידים באיזשהו אופן בראש", סיפרה. "אמנם אני לא מדגימה לשחקנים מה בדיוק עליהם לעשות, אבל אני אחראית לכל המרקם שנקרא הצגה. אם תשאל אם לפעמים הייתי רוצה להצטרף אליהם על הבמה, אז לא. זה שלהם, לא שלי. מה שכן בהיותי שחקנית זה עוזר לי במלאכת הבימוי".
"לא, אין דבר כזה 'חלום חיי'. לא זוכרת משהו שהעסיק אותי כחלום חיי. אני לא שייכת לקבוצה הזאת. אצלי זה לא מימוש חלום, אלא המשך טבעי למה שעשיתי עד כה".
"כאן האחריות מאוד גדולה. מעבר למשחק שבו התנסיתי וממנו אני באה, אני לוקחת על עצמי יותר דברים, כולל הפקה, מוזיקה, תנועה, הכל, בעוד שכשחקנית אני אחראית רק לתפקיד שלי, לא יותר".
"אצלי זה אף פעם לא היה ככה. עם הבמאים הטובים ביותר שאיתם עבדתי היה לי שיתוף פעולה ודברים נוצרו ביחד. כשזה קורה, זה נפלא. אני מקווה שזה קורה בהצגות שאני מביימת וזאת לא עבודה טכנית. אני באה מוכנה מהבית, אבל כשניגשים לעשייה, אני לא שוכחת שהם בשר ודם ויש להם אופי והתנהלות משלהם, כמובן גם רצונות משלהם. כי בלי שיתוף פעולה מלא זה לא ייצא".
"פה ושם ניסיתי לרמוז, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שבתור תיאטרון גדול זה לא המקום שבו אוכל להעלות כזה רעיון. חוץ מזה אף אחד לא אמר שכולם צריכים לביים".
"שום דבר לא מובן מאליו; הן בחיים שלי ובוודאי ובוודאי שבתיאטרון. כשמסתמן משהו כמובן מאליו, אני משתדלת לעצור ולא ליפול למלכודת הזאת. אני מודה שאז ההתרגשות שלי מולם גבלה בהיסטריה. הייתי כמו תלמידה ב...כיתה א'".
"שייקספיר, לדוגמה, כתב הרבה יותר מ'אותלו', מ'המלט' ומ'רומיאו ויוליה', אבל בארץ נוהגים ללכת על בטוח. אולי זה מצביע על חוסר אומץ וחשש להתמודד".
"עבדנו מאוד טוב ביחד. כנראה, היינו השראה גדולה אחד לשני. ככל שהכרתי את חנוך, אני לא חושבת שהוא היה חוזר אלי שוב ושוב אם לא היה אוהב לעבוד איתי".
"היא לא נעלמה. נראה שאמצא את הדרך לחזור לבמה".
(היא לא מצאה...)
"תמיד חסר ולא חסר. זה בא ביחד. אני לא מאמינה בשחור ולבן. זה מורכב, מעורבב ומלא גוונים. במעבר לבימוי לא יצאתי מהתיאטרון, אלא נכנסתי באומץ רב יותר עמוק".
"אני העליתי את הנושא בקאמרי ונפרדנו. מסתבר שרציתי להיחלץ מאיזושהי שגרה, לאחר שאף פעם לא ממש טעמתי מהחופש מאז שבאתי הנה ממדינה קומוניסטית כפי שהייתה רומניה. הרגשתי רצון להשתחרר. כך אולי יותר קשה, אבל גם פחות מתסכל".
"הכול סיכון. וכשהייתי קבועה בקאמרי, זה לא היה סיכון? גם אז היו זמנים שבהם ישבתי בבית ולא הבנתי למה".
"זה מעציב כמו הרבה דברים מהותיים שקורים בארצנו וגורמים לי להיות מאוד עצובה. הרי מה שקורה בתיאטרון הוא ראי למה שקורה מסביב, כשיש הצפת-יתר של הבידור. אסור לשכוח שכל מה שקשור לאמנויות זה כרטיס הביקור של מדינה טובה ושפויה".
התרעות פיקוד העורף