כשהקריירה שלו נמשכת כבר יותר מ־70 שנה, בודו חש דווקא עכשיו נאהב מאי פעם. “אני חושב שהאהבה הכי גדולה כרגע היא שבחוץ, מחוץ לבית שלי, עומדים ילדים קטנים ומחכים לי כדי לדבר איתי וכמובן להצטלם איתי סלפי", הוא מתאר. “זה לא קרה לי אף פעם. גם לא כשהייתי בימי השיא הגדולים שלי, בשנות ה־60 וה־70. זה משהו מיוחד, וזה מחמם את הלב.
"הקהל מגיע אליי הביתה, עיתונאים מצלצלים לראיין אותי, בדיוק כמו שאתה עושה, לפחות שלוש פעמים בשבוע, מראיינים אותי לטלוויזיה, ואני אוהב את זה מאוד, בעיקר כי לא נותנים לי ‘לסגור את המפעל’. ואני מתכוון למפעל חיי. זה כבוד גדול עבורי, שבגיל שלי עדיין זוכרים אותי ורוצים לשמוע מה שיש לי לומר".
“יש רבי שאני הולך אליו בכל פעם ומבקש שיעזור לי, הרבי משטפנשט, והוא נותן לי הרבה כוח. אז אני לא יודע בדיוק מאיזה כיוון קיבלתי את התפקיד, אבל זו מתנה. וזה מעניין, כי בעונה הראשונה של ‘קופה ראשית’ לא היה לי תפקיד גדול כל כך, אבל החל מהעונה השנייה כבר אין רגע שבו לא עוצרים אותי ברחוב. לעבוד עם יוצרים צעירים, ששומעים אותך, מכירים את הכוח שלך ועוזרים לך, זו זכות. וגם הקאסט יוצא מן הכלל, הפכנו להיות משפחה לכל דבר".
המדינה השתנתה
בודו, יליד רומניה, שרד את מלחמת העולם השנייה ועלה לישראל בשנת 1950. את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום ובהמשך בלהקת פיקוד צפון, שם נעשה כוכב בזכות השתתפותו בתוכנית “גלגוליו של מוישה וינטלטור".
התוכנית התגלגלה בהמשך להצגת תיאטרון ולסרט קולנוע מצליח. לאורך השנים, מלבד עשרות הצגות ותפקידים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, בודו הופיע כקומיקאי וכזמר ואף הקליט תקליטים מתוכניות היחיד הסאטיריות שהעלה.
“הייתי בין הראשונים בארץ שהנחו מופעים וסיפרו בדיחות על הבמה", הוא משחזר. "עכשיו קוראים לזה סטנד־אפ, אבל אז לא היה לזה שם. ההומור שלי, ובכלל, שלנו, כחברה ישראלית, השתנה לאורך השנים. בעבר יכולת לספר בדיחה על עדה מסוימת או להרביץ בדיחה פוליטית, אבל עכשיו אם תנסה לספר בדיחה על פוליטיקאי, זה נושא בעייתי ורגיש. בדיחות של פעם לא היו עובדות היום. המדינה השתנתה, ועימה ההומור השתנה לחלוטין".
"מאז הבנתי שאסור לשחקן להתערב בפוליטיקה. אני אומר לכל החברים שלי במקצוע, שאסור להם להתערב בזה כי לשחקן יש באולם קהל מכל הסוגים, מימין ומשמאל, והוא זקוק לקהל שלו. אז חבל לאבד קהל בגלל פוליטיקה".
בשנת 1975 הקים בודו תיאטרון מסחרי ביידיש שהופיע בארץ ובחו"ל. מאז הוא מזוהה עם התרבות היידית. “בשנים ההן היו לי 30־40 הצגות ביידיש בחודשיים, והקהל גדל איתי", הוא מספר. “עם השנים הקהל הזה התבגר, וחלקו הפסיק ללכת להצגות. אבל עדיין יש ביקוש".
חדר כושר עד גיל 90
לשאלה עד כמה קשה בגילו להופיע על במה, לקפץ ולשיר, בודו עונה בדרכו הצנועה: "אני משתדל, ברוך השם. אני לא יודע למי להודות, אבל אני מודה על זה שאני עוד בסדר. עומד איתן על הבמה, כמו שעמדתי ב־70 השנים האחרונות".
כשאנחנו מדברים על המלחמה, שבודו מגדיר כקשה ביותר מבין המלחמות שהוא חווה בישראל מאז עלה ארצה, הטון שלו מרצין: "הייתי כאן בכל המלחמות, הופעתי בפני חיילים במאות ימי מילואים, אבל מלחמה כזו קשה ונוראית לא עברנו. זמן קצר אחרי שפרצה המלחמה יצאתי עם חבריי מ'קופה ראשית' להופיע בפני מפונים בבתי המלון השונים".
"התנדבתי מלא, אבל בשלב מסוים הפסקתי כי נכנסתי לדיכאון מלפגוש את האנשים שעברו את הנורא מכל ולשמוע את הסיפורים. הלב שלי לא אפשר לי. זה קשה מדי. מנטלית, אני לא מסוגל. כל כך כואב, מה שעובר עלינו כעם. אני פריק של חדשות, שומע אקטואליה 24/7, ומעודכן בכל מה שקורה במדינה. והלב שלי כואב".
התרעות פיקוד העורף