החלק השני של ההופעה, שמתמקד בשיריו של אברהם חלפי, מקדם את הקהל לעבר המיינסטרים. אמנם השיר המוכר ביותר של חלפי, "עטור מצחך", נעדר מהסט-ליסט, אבל אנחנו קהל שאוהב שמפתיעים אותו, לא? במקום השיר הקלאסי קיבלנו את "זהב שחור" - התשובה הנשית לשיר שכתבה איה כורם. כורם סיפרה שזה היה חלום נעורים שלה להופיע עם רכטר, וכולנו הרווחנו שהיא זכתה להגשים אותו.
הוא הולם מאוד את המצב שלנו, בלי להתכתב יותר מדי בבירור עם האקטואליה, ומסתיים בשאלה שבטח ישראלים רבים (אך לא מספיק מהם) שואלים לעיתים קרובות: "האם כל חיי אהיה שונא? למי?". העיבוד המקורי של השיר נע בין רוק למוזיקה קלאסית של המאה ה-20, עם ליווי רווי דיסוננסים ותחושת מתח שהולכת וגוברת במוטיבים חוזרים עד ההתפוצצות בסופו. ובגרסתה של יהודית רביץ הוא כבר עבר עיבוד לתזמורת צנועה.
הגרסה של "המהפכה" שומרת על חלק מהמוטיבים המוכרים, אבל מצליחה לחדש. היא מתחילה בלחישות, שמושמעות בהגברה מאחורי הקלעים, של חלקי משפטים מהשיר, שהולכות ומתרבות ועולות זו על זהו. הלחישות יוצרות את אותו מתח שיוצר בגרסה המקורית הדהוד קליד הפסנתר הבודד בגרסה המקורית, שכן הן מקשות על זיהוי השיר.
השיר המקורי (בעיקר בגרסתה של רביץ) הוא אחד האהובים עלי, ולעיתים נמצא למשך שעות ב"ריפיט" בספוטיפיי, ובכל זאת נתפסתי מופתעת. וזו הייתה הפתעה נהדרת (חברתי שהגיעה איתי להופעה תוכל להעיד, שקפצתי בכיסא ונעצתי בה מבט מטופש).
כל חלק בהופעה נפתח בקטע אינסטרומנטלי שכתב רכטר עבור המופע בהשראת המשורר, והבולט בהם היה זה שהוקדש לעלי מוהר. הנעימה שהלחין רכטר למוהר מבוצעת על ידיו בלבד בפסנתר, כראוי למי שחלק איתו קשר ארוך שנים - מקצועי ואישי.
"ההסתלקות שלו השאירה אותי בלי פרטנר", סיפר לפני כמה שנים בריאיון, וחברתי (שהיא אנציקלופדיה מהלכת לכל הקשור ביצירתם של השניים) האירה שהנעימה מתארת היטב את הקשר שלהם, מהמפגש, היצירה המשותפת - והסוף הפתאומי והמר (מוהר נפטר ב-2006 בגיל 57 מסרטן בלבלב).
החלק השלישי והאחרון הוא החלק שבו הקהל התעורר לחיים, והצטרף, כמתבקש, ושר כל מילה. זה היה המקום לשירים המוכרים ביותר, בהם "נגיעה אחת רכה", "שוב היא כאן" וכמובן "שיר נבואי קוסמי עליז". יש רגע קסום שמתרחש בין מאות אנשים זרים ששרים כאיש אחד, וגם לקהל שאוהב שמפתיעים אותו מגיע להתרפק קצת בנוסטלגיה. אבל המינון הזהיר שלה, מנע את הסכנות הכי גדולות שטמונות בה: קיפאון או רגרסיה, שהן ההפך המוחלט של המהפכה.
לא קשה להבין למה הנוסטלגיה הולכת יד ביד עם מציאות מורכבת שרוויה בחוסר ודאות. הנוסטלגיה מספקת לנו חזרה למקום בטוח, שממרחק הזמן נראה פשוט הרבה יותר ומוכר, אבל טוב לדעת שיש עוד ביקוש בישראל לסקרנות.
התרעות פיקוד העורף