ב־3 ביוני 1955 נפתח המועדון באולם קטן שמוקם בבניין דירות ברחוב דיזנגוף 214. האירוע הראשון שהתקיים בו כלל מחווה למשוררת לאה גולדברג והכרזה על פרס שלונסקי לספרות יפה. תכליתו המקורית של "צוותא" הייתה עידוד יצירה אמנותית, תרבותית וחינוכית ברוח הציונות החלוצית וערכי תנועת העבודה, והיותו בית לאנשי רוח, אמנים ועיתונאים – יהודים וערבים כאחד.
המועדון החל לפעול מדי ערב ולהציג תכנים מגוונים – משירה ומוזיקה קלאסית ועד רוקנרול, תיאטרון, סאטירה וקברט פוליטי. הוא נעשה מוקד של תרבות חדשנית בישראל.
כולם התחילו שם
"באותה תקופה כמעט שלא היו בתיאטרון מחזות מקוריים בעברית, רובם היו מתורגמים. אבא הקים קבוצת מחזאים שהביאו את המחזות המקוריים שלהם לערבי קריאה. הרבה מהמחזות שהוצגו באותם ערבי קריאה מצאו את דרכם לתיאטרון בעקבות זה. בין השחקנים שהחלו את דרכם ב'צוותא' אפשר לציין את אסי דיין, לאורה ריבלין, עודד קוטלר ולבנה פינקלשטיין. בסופו של דבר, מי שבילה ב'צוותא' היו האמנים והאינטלקטואלים של תל אביב. אני זוכר שאמנים ידועים היו מגיעים בשעות הפנאי שלהם לראות מה חדש ב'צוותא'. את חנה רובינא הייתי פוגש במועדון לפחות פעמיים בשבוע. כל שחקן או ידוען שהגיע מחו"ל בא דבר ראשון ל'צוותא'".
"אמא שלי עבדה שם בהתנדבות, זו לא הייתה המשרה העיקרית שלה", משחזרת אירית כהן, בתה של לולה. "בבקרים היא עבדה בעבודה רגילה, ובלילות ובכל זמן פנוי אחר הייתה ב'צוותא'. המועדון הזה הוקם כמועדון פוליטי, והאמנים שהופיעו בו נתפסו כשמאלנים. כולם ידעו ש'צוותא' זה מעוז השמאל. איך ביבי נתניהו אמר פעם לשמאלנים? 'מה נשאר לכם? מועדון "צוותא"? שינקין?'. אבל לא היה למקום רק אופי פוליטי. הופיעו בו גם מוזיקאים ושחקנים שלא התבטאו פוליטית.
"אמא שלי גידלה את כולם. לא היה אמן אחד שלא עבר אצלה. כשהאמנים הגדולים, למשל שלמה ארצי, פרצו ועברו להיכלים גדולים או לקיסריות, זה שבר את הלב שלה כי היא חשבה שאין דבר יותר יפה מהאינטימיות ב'צוותא'. האמנים היו מתייעצים איתה על הכל – על גירושים, על נישואים, על בעיות בבית ובעבודה. היא הייתה הפסיכולוגית של כולם, נתנה להם את החום ואת התמיכה. היא גם זיהתה כל אמן שהיה יכול לפרוץ ודחפה שהוא יופיע ב'צוותא'.
"היא לא הייתה המנהלת, אבל היה לה כוח השפעה. היא אהבה את האמנים כמו את הילדים שלה. עד היום אמנים מספרים לי כמה חשובה הייתה לולה בחייהם. קורין אלאל סיפרה פעם שהיא נתקעה בשירותים של 'צוותא' אחרי הופעה, וצלצלה לאמא שלי שתבוא לעזור לה, ואמא שלחה לה מונית. אמנים ידועים היו מצלצלים לאמא שלי לפני ההופעה כדי לשאול אם המקום מלא, והיא הייתה אומרת להם שהוא מפוצץ, למרות שהיו רק שני אנשים כי היא לא רצתה להוריד להם את הביטחון העצמי. היא דאגה לאמנים, ועד גיל 90 עדיין עבדה ב'צוותא'".
במהלך מלחמת ששת הימים שימש "צוותא" מוקד פעילות שהיה פתוח 24 שעות ביממה. לאחר המלחמה הוצגו בו מחזות ומופעים שביטאו גם ביקורת ומחאה נגד המלחמה והשלכותיה. באותה תקופה עזב המנהל "פיסקה" והוחלף בשמעון מנחם. "השמרנים של מפ"ם לא אהבו שהמקום הפך לפחות מזוהה פוליטית עם המפלגה, אז אילצו את אבא לעזוב, למרות שאבא דאג לקיים ערבי מגבית במופעים בהיכל התרבות כדי להמשיך לספק תקציב למקום, ולמרות שהמקום היה מעלה 450 הפקות בשנה שהביאו קהל רב", טוען פירסטנברג.
בינואר 1972 עבר "צוותא" למיקומו הנוכחי, ברחוב אבן גבירול 30. בשנים 1972־1994 ניהל אותו ציון ניסים, שעודד יצירה בעלת גוון פוליטי, שמאלני, אבל גם ביסס את המועדון כמקום להופעות מוזיקה. "אני התחלתי לבלות ב'צוותא' רק בשנות העשרה שלי, בסוף שנות ה־70, כשסבי כבר לא היה בחיים", מספרת אשל. "המקום היה מקום תרבות חילוני, מודרני, וכקיבוצניקית במקור הרגשתי קשר אליו. סבא שלי לא הרבה לדבר איתי על 'צוותא', אבל אני מרגישה שיש למקום הזה קשר חזק אליי ואל משפחתי, זה חלק מהסיפור שלנו". אחרי ציון ניהל את המקום משה טנא ובשנים האחרונות מנהל אותו חיימון גולדברג.
"עדיין יש ל'צוותא' סממנים פוליטיים יותר ממקומות אחרים, אבל אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה היום 'שמאל', אלא זה בעיקר מקום של הישראלים ה'שפויים'", אומר פירסטנברג. "היה פה מקום שהיה כלי רב־השפעה פוליטית, מוזיקלית ותרבותית, והיום זה משהו שחסר, היום האג'נדה היא בעיקר 'לעשות קופה' כי אתה חייב לקיים את המקום. אני חושב שאם ישלבו בין האג'נדה המקורית של 'צוותא' ובין הרצון להרוויח כסף, המקום יוכל לחזור לקדמותו".
התרעות פיקוד העורף