לדבריה, היא נהנית להתמודד בהצגה לראשונה עם סגנונו העשיר של המתרגם שלה, נסים אלוני, "שיש בו הרבה שנינות והומור". "אני אוהבת הצגות, שהשפה בהן שונה מהדיבור היום-יומי ומהנה ללוש את המילים שבהן", היא מעירה.
בת 26, פוגטש, שגדלה בצפון תל-אביב לאם קונדיטורית ולאב, פרופסור לכלכלת חדשנות. "הייתי ילדה דרמטית שהופיעה בכל הזדמנות ולהצגות היחיד שלי הייתי מוכרת כרטיסי-כניסה", מעידה פוגטש, שכבר אז ידעה שתהיה שחקנית והמשיכה מחוגי משחק ב"תיכון חדש" לשירות צבאי בתיאטרון צה"ל וללימודים בסטודיו ניסן נתיב "שבו חוויתי אחת היפות בחיי והיה לי כבית".
"הרגשתי כמו בחלום", היא עודנה נפעמת. "זה היה מטורף בעיניי למצוא את עצמי על הבמה לצד שחקנים שבילדותי ראיתי אותם משחקים בהצגות. בחאן אני מרגישה כמי שאומצה על-ידי המשפחה הכי מגניבה בעולם ובה אנשים מדהימים שקיבלו אותי בזרועות פתוחות".
כשאני שואל אותה לבסוף איך זה לעבוד בתיאטרון בעת מלחמה, היא משיבה ש"אנחנו חיים במציאות מפחידה, כולל פגיעה בבית של הורי". אבל היא נשארת אופטימית כ"מי שמאמינה שבאמנות יש משהו מרפא ומנחם".
התרעות פיקוד העורף