זו לא הפעם הראשונה שההצגה עולה, אבל עבורי זו הייתה צפייה ראשונה והיא נשאה בתוכה את הקסם השמור לפגישות ראשונות. ההצגה נפתחת בשיר "בוא הביתה" של שולה חן – בחירה שמסמנת גם את רוח הזמן וגם את הנושא המרכזי שלה. אבל רשף לוי לא עוסק בדימויים בימתיים, הוא פשוט יודע לספר סיפור.
הבימוי של אמיר י. וולף מינימליסטי, מדויק, ומאפשר לטקסט לדבר בעד עצמו. הבמאי נשאר נאמן למילים – וזה בדיוק מה שהיה צריך. יש גם ניסיון להוסיף שכבת וידיאו־ארט, אך דווקא שם – פחות היה יכול להיות יותר. כשהחומר הדרמטי כל כך חזק, באמת לא צריך לגעת בו יותר מדי.
ואז מגיע משפט קטן, כמעט אגבי, שמישהו בקהל אולי כלל לא יבחין בו: "אבשלום? זה אתה? אתה יכול לישון הלילה על הספה". ואני – מתוך אינטואיציה או מתוך חוש שישי, בלי להבין למה בדיוק – נשברתי מיד. אחר כך הבנתי: אולי כי הורים לא תמיד יודעים איך לתת לילד שלהם מקום, גם כשכבר עברו שנים. אולי כי גם כמבוגרים, אנחנו עדיין צריכים שיגידו לנו: "אתה יכול להישאר, יש לך איפה לישון", ואבשלום קיבל את זה, סוף־סוף – באיחור, וזה כאב לי.
השילוב הזה של ציניות ורוך כל כך ישראלי. הוא משקף את הפרדוקס החברתי כאן: מצד אחד, תרבות הישרדותית של להסתיר את הקושי, אך מהצד השני, כמיהה נואשת לקשר אמיתי, לרוך שאסור להודות בו. רשף לוי לוכד את זה בדיוק – תחת מעטה של הומור שחור, שהוא לא רק כלי ריפוי, אלא גשר בין אחים.
בתור מבקרת תיאטרון – או אולי פשוט מישהי שראתה עשרות הצגות בשנים האחרונות – זכיתי כאן לרגע נדיר. מצאתי את עצמי שוכחת מהשיפוטיות, מהניתוח, ופשוט נסחפת. מעולם לא התחברתי להצגות על סלון משפחתי קטן – אבל "החולה ההודי" שברה את זה. ואולי זו הגדולה שלה: לגרום לך לשכוח שאתה בתיאטרון, ולהרגיש שאתה פשוט בבית. גם כשהבית הזה מפורק.
ידעתי שאני אבכה – אבל לא על קשר בין אבא ובן שאבד. והכול קרה דרך משפטים פשוטים ויפים כל כך. זו הסיבה שההצגה הזו מרגשת: היא לא רק צינית, ולא רק נוסטלגית – אלא בדיוק השילוב בין השניים. וכן, אחרי המלחמה, לא חשבתי שאחזור כך לתיאטרון, אבל יצאתי אחרת וזו אולי בדיוק המשמעות של תיאטרון טוב.
התרעות פיקוד העורף