“ב־2016 סיימתי את הלימודים בניסן נתיב, עברתי אודישן ל’הוא הלך בשדות’, ומאז אני בבית ליסין”, מספרת קשת, בתם של השחקנים יונה אליאן וששי קשת. התפקיד הראשי הראשון שלה היה ב”היורשת”, לצד רבקה מיכאלי. “העיקר עבורי הוא להיות על הבמה ולשחק, לא משנה מה גודל התפקיד. האושר הזה עבורי הוא משהו אחר. בכל פעם שאני עולה על הבמה, אני מתרגשת. זה דבר שעוד לא אבד לי, לשמחתי, ואני חושבת שאף פעם לא יאבד”, היא מתוודה. “חונכתי בבית שתיאטרון זו עבודה קשה, ונסיעות בוואן ממקום למקום, ולאו דווקא הזוהר שמתקשר לזה”.
"הייחודיות של משחק בתיאטרון היא החיות שלו, כלומר, לחוות בכל ערב חוויה חדשה עם השחקנים שאיתך וכמובן עם הקהל. זה משהו שאני יכולה להגיד בוודאות לאחר יותר מ־450 הצגות של 'אפס ביחסי אנוש'. להצטלם לסדרה או לסרט זה עניין אחר, כי לרוב מצלמים סצינות שלא לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים. בכל מקרה, מרגש אותי לעשות גם את זה סוף־סוף כי בקטע הזה אני קצת לייט בלומר. אני מאחלת לעצמי שזה יימשך".
"זו שאלה מאוד מעניינת, שאני גם שואלת את עצמי לפעמים. לדעתי, בכל דמות יש גם צדדים אחרים. דמות שעל פניה נראית כמו טיפוס מאוד ברור להבנה, מבפנים מלאה במורכבות ובסופו של דבר היא דמות שהסביבה שלה לא הכי מבינה אותה. במציאות מובן שיש בי רבדים עמוקים יותר, שנותנים לי אפשרות להביע משהו לקהל מעבר לטקסט היבש, אבל ההתעסקות בזה גם נותנת לי אפשרות לגעת ואולי לרפא צדדים מסוימים שקיימים בי".
"לא סתם בדרך כלל דמויות באות לשחקנים, ולא להפך, אבל אני מאוד פתוחה לדמויות שאולי לא היו חושבים שאני יכולה לשחק. אנשים מתפתחים עם השנים, ומגלים באישיות שלהם עוד צבעים ועוד זוויות. למשל, ב'היורשת' שיחקתי תפקיד ממש שונה ממה שקיבלתי אחר כך, רופאה אנליטית ומחושבת, אבל גם כזאת שלא מרצה את סביבתה כל הזמן ונלחמה על קבלת הירושה שמגיעה לה".
הריפוי שבתיאטרון
"כמובן לקח זמן עד שהאירועים חזרו, והחזרה במקרה הזה הייתה הדבר הקשה. הרי מי בכלל חשב שאפשר להעלות קומדיות אחרי מה שקרה? בטח לא קומדיה שמתייחסת לאקטואליה. אבל עד כמה שזה נשמע בנאלי, הקהל היה צמא לחזור ולצחוק איתנו. זמן הבמה נתן שקט נפשי, ובמשך כל ההצגה אפשר לומר שריפאנו אחד את השני. זה לא משהו שהבנו בעקיפין, אלא ממש ממקור ראשון, מאנשים שיצאו מההצגה ופשוט הודו לנו על שנתנו להם לנשום קצת ולא לחשוב על המציאות במשך שעה וחצי".
"כולנו, כל המשפחה, משתדלים בכל שבת להיות עם משפחות החטופים ולתמוך עד כמה שאפשר. אם יש הצגה, אז אחריה נוסעים לכיכר ויושבים איתם עד שעה מאוחרת. כרגע, חוץ מלתמוך ולהפגין, אין לנו הרבה מה לעשות. רק לחבק ולהיות נוכחים. איך דבר כזה עדיין לא נפתר אחרי שנתיים? זה מאבק חשוב, חוצה מגזרים, שאין שום שאלה לגביו – צריך להחזיר את כל החטופים עכשיו".
הרף הגבוה של ההורים
הייחוס המשפחתי של מאי קשת אינו מסתיים בהוריה. אחיה אריאל הוא מפיק מוזיקלי ואמן מוכשר בפני עצמו, וטל רוזנטל בעלה, בנו של ח"כ לשעבר מיקי רוזנטל, הוא במאי ותסריטאי הזכור בעיקר מסדרת הרשת "מטר שבעים" שכתב עם חברו נועם שרון וגם שיחק בה. קשת ורוזנטל, המתגוררים כיום בגבעתיים, הכירו לפני כעשור ברשת חברתית, כשקשת הייתה עדיין סטודנטית למשחק. "באופן מפתיע לא הכרנו דרך המקצוע", היא צוחקת, "אבל אני ממש לא אפסול שיתוף פעולה עתידי. טל מצלם אותי הרבה פעמים לאודישנים מצולמים, ואני נותנת לו את התובנות שלי בעניין תסריטים שהוא כותב. יהיה מעניין אם בעתיד אתקבל לשחק בסדרה שהוא כתב".
"מאז שאני זוכרת את עצמי שרתי, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לשיר שירים מקוריים משלי. הגעתי מלהקה צבאית ושרתי במחזות זמר, אבל רק בזכות חברתי הטובה יובל גרבר, שמכירה אותי מגיל 16 והיא גם אשת יחסי הציבור שלי, קיבלתי אומץ לגלגל את זה קדימה. היא הכירה לי את המוזיקאי אפק לאמור, ויחד הקלטנו שלושה סינגלים. במקביל אריאל אחי, שתמיד מייעץ לי ואני מעריכה אותו מאוד, עזר לי גם הפעם. הוא שמע את השירים ופרגן מאוד לחיבור הזה".
"ההורים שלנו יצרו שני אנשים מאוד רומנטיים וגם הציבו לנו רף גבוה מאוד בכל מה שקשור לזוגיות. למדתי מהם שקודם כל חשוב שבן הזוג יהיה גם החבר הכי טוב שלך, ואת זה, לשמחתי, מצאתי. עד היום שואלים אותי עליהם, 'אם זה באמת ככה, כמו שרואים בתמונות', ואני עונה שכן. האהבה ביניהם הכי מדהימה בעולם, אם זה מתבטא בלהיות יחד כל הזמן או בלכתוב מכתבים אחד לשנייה. ככל שאני מתבגרת ומביטה מסביב, אני מבינה שמה שיש ביניהם הוא דבר מיוחד, על גבול הנדיר".
"לימור, ששיחקתי איתה גם ב'הים הכחול העמוק', היא סוג של נפש תאומה שלי. מעבר לעובדה ששתינו ג'ינג'יות ודומות פנימית קצת. אני חולמת לשחק עם אמא מתישהו. בהתחלה די פחדתי מהמחשבה על זה, כי חיפשתי את הדרך שלי כשחקנית. היום אני חושבת שזה יהיה מעורר השראה לעבוד איתה. קאסט בתיאטרון הוא משפחה לכל דבר, אבל נראה לי עוד יותר מדהים שתהיה לי גם משפחה בתוך הקאסט מתישהו. הרבה חברים שחקנים שאני מכירה שיחקו איתה, אז זה די לגיטימי שגם אני ארצה, למה לא?".
"אין בכלל ספק שהגיל שלי לא תואם את גילי הפנימי, ועובדה שאני עדיין משחקת בנות 15", קשת צוחקת. "מצד אחד, אני ילדה בת 4, ומצד שני, כבר עברתי את שנות ה־20 שלי. אבל כל השחקנים קצת כאלה, לא? זה חלק מהקסם של התיאטרון. ילדים זה משהו שאני רוצה, אבל גם משהו שיגיע בזמן המתאים לו. אני רק יכולה לקוות שאצליח להיות טובה בזה כמו ההורים שלי. גם בקטע של גידול ילדים הם הציבו לי רף גבוה במיוחד".
התרעות פיקוד העורף