דהן, 50, ממושב יודפת, עובד בפלדה כבר יותר מ־20 שנה ומבצע עבודות מסוגים שונים. בעשר השנים האחרונות, בבית המלאכה שלו, "דיה אמנות ומתכת" (Kite Metal Art), הוא מתמקד ברישומי פלדה, כשרוב העבודות מתעדות ציפורים שונות. מאז 7 באוקטובר הוא יוצר בשיטה זו גם רישומים של חיילים ואזרחים שנפלו או נרצחו.
רישום פלדה מתחיל את דרכו כרישום ביד או במחשב, ואז הקובץ נשלח לחיתוך במכונה, מפלטות גדולות של פלדה, והתוצאה דו־ממדית. גובה הרישומים נע בין 35 ס"מ ל־60 ס"מ. בחלקם רואים רק פנים, באחרים גם גוף. "זה נעשה בהתאם לבחירות האמנותיות שלי ולפעמים לפי בקשת המשפחה", דהן אומר.
עד כה הוא יצר במיזם זה 63 רישומי פלדה, 52 מהם מוצגים בתערוכה בגלריית ארטורה בקמפוס רופין בעמק חפר, שתימשך עד יום חמישי השבוע. "בתערוכה יש לי הזדמנות לפגוש חלק גדול מהמשפחות, לחבק, להקשיב, לעמוד לידן בשקט", אומר דהן. "היו כאלה שעדיין לא קיבלו את העבודות, כי הן נשארו אצלי עד התערוכה. בני המשפחות האלה ראו את העבודות המוגמרות לראשונה בתערוכה. זו תערוכה מלאה בדמעות – גם של המשפחות, גם שלי, גם של המבקרים".
בתחילה יצר דהן עשרות עבודות בהתנדבות, אבל בהמשך הבין, לדבריו, שהוא אינו מסוגל לממן את הפרויקט, "ולצערי, התחלתי לגבות כסף. עבודה כזאת עולה כ־1,800 שקלים. לפעמים אני עושה אותה יצירה יותר מפעם אחת, ואז העבודה השנייה זולה יותר, כי אחרי שאני עושה את החיתוך הראשון מפלדה, אני יכול לחתוך עוד כי הכל כבר מוכן".
"השיחות אישיות מאוד, אני שומע וכותב לעצמי על האדם, על הנסיבות שבהן נהרג או נרצח, על קשרי המשפחה שלו. לפעמים מספרים לי רק שני משפטים, וגם זה בסדר. אני גם קורא על האדם את מה שנכתב בדפי ההנצחה. ומבקש שישלחו לי הרבה תמונות", הוא מספר.
דהן מפרט: "יש הורים שמתרגשים מהעבודה המוגמרת הרבה יותר משהם מתרגשים מתמונה רגילה. הם רואים את רישום הפלדה, ומתחילים לבכות. העבודה הזו פועלת על הרגש. המשפחות מעמידות את רישום הפלדה בסלון, או תולות על הקיר. יש כאלה שמציבות אותו מחוץ לבית. לפעמים אני עושה עבודות גם לגינת הנצחה. יש עבודות שלי שנמצאות על קברים".
הרגש מתעורר
רישום בפלדה, מסביר דהן, "שונה מציור רגיל שבו אתה יכול לבטא פרטים. ברישום בפלדה יש צמצום בפרטים, יש רק חומר ואוויר, אין גווני ביניים. אני בוחר רק את הפרטים החשובים ביותר. למשל, אי אפשר לעשות קווים נורא עדינים. אין סומק בלחיים, לא רואים ריסים, או כל שערה, ואז המתבונן בעצם משלים זאת לעצמו".
אחרי שהמשפחה מאשרת את הרישום, דהן מעבד אותו במחשב במשך כמה שעות, ובהמשך שולח למפעל שבו מתבצע החיתוך. "זו מכונה מאוד יקרה, שמדייקת בפרטים", הוא מבהיר. "אחרי החיתוך אני עושה ליטוש, מחבר בסיס, עושה תהליך של החלדה וציפוי. כשאני מסיים את העבודה, אני נפגש עם המשפחה כדי למסור לה את העבודה. אני מעדיף למסור פיזית, ולא לשלוח".
"כל כך הרבה רגש מעורב בעבודות ההנצחה האלה. התחושה שלי כאן היא שזו כאילו לא האמנות שלי. שזה משהו שאני עושה ממש בשביל המשפחות. אני מרגיש שהרישום פשוט עובר דרכי, שאני צריך רק לא להפריע. אני מנסה להיות כמעט שקוף, לא לבטא את עצמי, שהרישום יהיה כמה שיותר מדויק. אני פשוט הכלי שגורם לכך לקרות. לפעמים אני מסיים את הרישום וממש מתחיל להתרגש, ואפילו לבכות, כי אני חושב על החיים שנגמרו, על הצער של המשפחה, על המצב שנקלענו אליו, על החללים וההרוגים הרבים", הוא מתאר.
התרעות פיקוד העורף