סולל הדרך
השיחה עם טרטקובר נפתחה בכאב. הוא דיבר על החטופים שטרם חזרו, על המלחמה שנמשכת, על החיילים שנהרגים, ועל האטימות שמשדרים האנשים שאמורים להוביל. “קשה לי עם מה שקורה כאן”, אמר.
"אני לוקח את זה ללב. מאוד. אני כבר לא יכול לצאת להפגנות, הגוף שלי לא מאפשר את זה, אבל אני נמצא בכל שלט, בכל הפגנה. אני רואה את ‘הילדים’ שלי שם – לא ילדים בשר ודם, אלא גרפיים, שלטים שממשיכים את השפה שעיצבתי. פעם נדרשו דפוס ומיומנות מקצועית, היום מספיק טלפון נייד. כל אחד היום יכול להיות טרטקובר. אני רק סללתי את הדרך”.
כרזה טובה, לדבריו, “לא שואלת – היא מצהירה”. גם כשהטקסט בפוסטר מנוסח כשאלה, זו רק תחפושת. כך, למשל, בכרזה “אבא, מה אתה עושה בשטחים”, שעיצב עבור תנועת “יש גבול” ב־1989: שאלה שמוצגת בלי סימן שאלה, מעל צילום פניו של פעוט מיוסר, והמסר שלה חד־משמעי.
אוצר, מרצה, אספן
דוד טרטקובר נולד ב־1944 בחיפה. כשהיה בן 4 עברה המשפחה לירושלים, ושם, כילד שחווה את ימי המצור ואת מלחמת העצמאות, החל להתעצב עולמו האזרחי והוויזואלי. “עוד כשהייתי ילד ציירתי דימויים של מלחמה”, סיפר לי. “המצאתי לעצמי שיירות של משוריינים שעולות לירושלים. לא באמת ראיתי אותן בזמן אמת, אבל הזיכרון הלאומי התערבב אצלי עם הדמיון, והכל זרם אל הדף”.
לדבריו, המתח שהיה חלק מנוף ילדותו מצא ביטוי מוקדם בעבודותיו, עוד לפני שהתנסח אצלו הקול הפוליטי: “ההשקפה הפוליטית שלי לא הייתה שם בהתחלה. היא התגבשה רק אחרי מלחמת ששת הימים”.
הוא למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית ושירת בצנחנים – חוויה שהטביעה בו, לדבריו, תודעה אזרחית עמוקה. בתום שירותו הצבאי נסע ללונדון ולמד עיצוב גרפי ב־ ”London College Of Printing”, אחד המוסדות המובילים בתחום. “ידעתי מגיל צעיר שאני אהיה אמן”, אמר. “ההורים שלי עודדו אותי להתפתח בתחום, למרות שאמא שלי באיזה מקום קיוותה שיצא ממני רופא”.
הסטודיו של “הגר” היה ממוקם ברחוב אבן גבירול בתל אביב: “את השם ‘הגר’ אריק בחר, ואני עיצבתי לוגו עם דמות של אישה על בסיס גלויה ישנה משנות ה־20 שמצאתי. אף פעם לא ידעתי מי זו באמת, אבל היא הופיעה בכל פרסום של החברה”.
העבודה האינטנסיבית עם איינשטיין מיצבה את טרטקובר כאחד המעצבים המבוקשים ביותר בתעשיית המוזיקה המקומית, והובילה לשורת עטיפות שהפכו לאייקוני תרבות. אחת העבודות שטרטה הגדיר כאישיות היא דווקא עטיפת תקליט המחזה הסאטירי ומעורר המחלוקת “מלכת אמבטיה” של חנוך לוין ב־1970. “זו העבודה שאני הכי קשור אליה”, הודה באוזניי.
“בעטיפה מופיע תצלום של מאמר ביקורת על ‘מלכת אמבטיה’, שפורסם בעיתון ‘מעריב’ ובו המבקר קורא לטמון את ראשו של חנוך לוין בצואה. זה לא היה עובר בשום מקום, אבל חנוך התלהב מהרעיון להפוך את הטקסט לעטיפה”, הוסיף.
עטיפה אחרת, שזכתה לחיים עצמאיים בזיכרון הקולקטיבי, היא זו של אלבום הסולו השני של מתי כספי מ־1976. בצילום מופיע פעמון דלת על קיר פשוט, ועליו שמו של כספי – זה הספיק כדי שהאלבום יזכה לכינוי “תקליט הפעמון”. “מתי ואני השקענו מחשבה משותפת ועברנו תהליך ארוך כדי למצוא עטיפה שתעביר את המסר של האלבום ותמשוך תשומת לב”, טרטקובר סיפר. “הבאתי מהבית פעמון, והצלם ז’ראר אלון צילם אותו על רקע קיר על גג של בית בתל אביב”.
כשנפטר שלשום בביתו בתל אביב, דוד טרטה טרטקובר השאיר אחריו בת, נכד ומורשת עמוקה של יצירה, מחאה ואהבת אמת למקום הזה, על יופיו, זיכרונותיו וסיבוכיו.
התרעות פיקוד העורף