מה שמספרים לכם על ההצגה לפני שאתם נכנסים לאולם נשמע די פשוט: "פצוע מסתורי שוכב בחדר בבית החולים. עם כל מבקר שמגיע אליו, הולכת ומסתבכת התעלומה סביב זהותו האמיתית ונסיבות הגעתו למחלקה. מחזה מקורי שבוחן את הדרכים בהן אומנות, פוליטיקה ורוחניות יכולות לעזור לנו להתמודד עם טראומות עבר. סיפור ישראלי על אנשים שמנסים לברוח מהסיפור שלהם, רק כדי לגלות שהם בעצם כותבים אותו מחדש".
מה שלא מספרים לכם על ההצגה לפני שאתם נכנסים לתיאטרון היא שאתם עומדים להיות חלק ממשהו גדול יותר משאתם חושבים, ושהטראומה האישית שכל אחת מהדמויות מתמודדת איתה היא רק חלק קטן מטראומה קולקטיבית שאופפת את כולם - בדיוק כמו במציאות שבחוץ.
כבר מהרגע הראשון של ההצגה מבינים שיש פאזל מוזר קצת להרכיב - אתם בוחרים אם להאמין למה שעומד מולכם, כי בואו נגיד שלא ברור במיוחד אם צריכים לזרום עם השחקנים או כבר להתחיל לשאול שאלות. אמא וכלתה מדברות זו עם זו ועם צוות בית החולים על הפצוע ששוכב במיטה, והקהל עובד על איסוף הרמזים שנזרקים לאוויר עם כל שורה שנאמרת.
על אף הפיל שבחדר - האדם הפצוע קשה שנמצא במרכז, פשוטו כמשמעו - האווירה בהתחלה קלילה יחסית ונראה שהכול נורמטיבי, עד כמה שאפשר לקרוא לסיטואציה כזו נורמטיבית. ואז לאט לאט חלקי הפאזל נכנסים למקומם הנכון, התמונה שמתגלה עגומה במיוחד ואתם מבינים בדיוק מי עומדים מולכם.
עד חצי הדרך לא הייתי בטוחה שאני יודעת את האמת על הדמויות, והרגשתי שאני בחדר בריחה וצריכה לשים במקום הנכון את החפצים שמצאתי. פתאום נפלה עליי ההבנה שהסתכלתי על המשימה בצורה שגויה, והגיע הזמן לסדר את החפצים מחדש כי הם משמשים למשהו אחר לחלוטין.
ההצגה מעלה המון שאלות במהלכה, שחלקן לא מקבלות מענה - אבל אני חושבת שעדיף ככה, כדי שנוכל לחשוב עליהן אחר כך כשאנחנו חוזרים לשגרה שלנו, לתת פרשנות עצמית למה שראינו וגם למה שהיינו רוצים לראות. אחת השאלות שנותרו פתוחות וגם יישארו בלי מענה היא איך היינו תופסים ומפרשים את ההצגה לפני המלחמה. ישראל היא מדינה של פוסט-טראומה קולקטיבית עוד מיום הקמתה, אבל בשנתיים האחרונות כולם חווים את זה ממקור ראשון, שני ושלישי, בכל יום ובכל ממד.
התרעות פיקוד העורף