“אני מודה שרק עכשיו, בשנים האחרונות, אני שלם עם העובדה שנכנסתי לעולם הבידור בגיל מוקדם מאוד, ואני קוצר את הפירות של הדרך הארוכה שעשיתי מאז", הוא אומר.
זו הייתה כמובן משימה מורכבת. “יומיים אחרי הטבח, כשהכל היה טרי, נסעתי להופיע בפני ילדי בארי", הוא מספר. "לא אני ולא הם הבנו באמת מה קרה. הגעתי לשם, עמדתי מול הילדים ואמרתי לעצמי: מה נכון לשיר להם עכשיו? איך בכלל מדברים איתם? זו לא הופעה רגילה, זה מפגש חשוף, בלי מסכים, בלי חוצץ. ילד אחד ביקש לשיר איתי. הזמנתי אותו לבמה, ופתאום מישהי לוחשת לי באוזן: ‘הילד הזה, ששר איתך עכשיו – הוא ראה במו עיניו איך רצחו את אבא שלו’. ואני שר איתו. זה היה רגע בלתי נתפס. אני לא אשכח אותו בחיים".
מתוך הקושי הזה התגבשה אצל מוסרי תובנה חדשה על עצמו ועל המקצוע שלו. “גיליתי שבעצם אני ליצן רפואי", הוא משתף. “ככה הרגשתי בשנתיים האלה. אתה מגיע לקהל – ילדים, הורים, חיילים – והכוח הזה, לשיר, לרקוד, להצחיק, לקחת אותם ברגע אחד למקום אחר, זה כוח מרפא. גם בשבילי זה היה ריפוי. לא סתם הייתי באמוק של להופיע כל הזמן. גם הנפש שלי הייתה פצועה. משפחות של הרבה חיילים שנהרגו שלחו לי באינסטגרם תמונות ילדות של החללים מצולמים איתי – בפסטיבל, בהצגה, בערוץ הילדים. הבנתי שילדים שפגשתי לפני כמה שנים הם אלה שנלחמו ונהרגו עכשיו כדי שאנחנו נוכל לחיות בארץ הזאת. זו מציאות קשה, בלתי נתפסת. אבל זו גם מתנה מוזרה – לראות איך המקצוע שלי נגע בהם ברגעים הכי תמימים, וללוות אותם, מבחינתי, גם ברגע הפרידה".
התרעות פיקוד העורף