“ב־2018, כשמדינת ישראל האהובה שלנו חגגה 70 שנה, החלטתי לצבוע את השיער שלי בכחול והכרזתי שאני דגל. כולם חשבו שאני משוגעת, ושזה לא נורמלי, אבל זה לא שינה לי. זו הייתה גם שנה שבה חוויתי שבר אישי, רגשי וכלכלי. ביום העצמאות באותה שנה הסתובבתי עם הבן שלי בכרכור, וראיתי דגלים זרוקים על הכביש, אנשים דרכו עליהם או נסעו עליהם במכונית, ולא היה אכפת להם".
"זה צבט לי את הלב", היא מספרת, "גם בגלל שזה הדגל שלנו, שמייצג את כל הזהות והערכים שגדלתי עליהם, וגם כי הרגשתי שמתייחסים לדגל כמו לזבל על הארץ. גם אני, במקום שבו הייתי בחיים, הרגשתי אז שאני דגל שבור. באותו רגע מכונן הרמתי שלושה דגלים שהיו זרוקים על הכביש, והבטחתי להם ולעצמי שיבוא היום ונעלה גבוה. לא היה לי מושג מה ההבטחה הזו אומרת, אבל מאותו יום התחלתי לאסוף דגלים משולי הכבישים. בכל פעם שאני רואה דגל זרוק, אני עוצרת את הרכב, יוצאת ואוספת אותו. גם בעלי והילדים אוספים איתי”.
"יש כאן התפתחות רעיונית, חברתית, תרבותית ושפתית. לפני 7 באוקטובר לא דיברנו את השפה של הדגל, את השפה של תקווה, של ערכים, של זהות. אנשים לא הבינו על מה אני מדברת. הדגל היה אפילו Made In China. זה לא עניין אנשים. אני ראיתי בדגלים שהיו על הרצפה את אובדן הערכים שלנו. בהתחלה רק אספתי דגלים, עוד לא ידעתי מה לעשות עם האוסף הזה”.
דגל של חיבורים
ב־2019 נאלצה טנא צ'צ'קס, תושבת רמת השרון, לפנות את הסטודיו שלה ולמסור את הדגלים. “את רוב הדגלים חילקתי לגני ילדים”, היא מספרת. “חברה טובה לקחה 30 מהדגלים שאספתי, תפרה אותם זה לזה ויצרה מהם דגל גדול, שיהיה לי למזכרת. קראנו לזה ‘הדגל של הדגלים'”.
ואז הגיעה הקורונה. “בזמן הקורונה אנשים התחילו להסתובב עם דגלים על גשרים, בצמתים, וזה ריגש אותי כי הרגשתי שהדגל מורם. רציתי גם להניף את הדגל, אז יצאתי עם הדגל של הדגלים, והתחלתי לספר לאנשים את הסיפור שלו כדגל של חיבורים”, היא אומרת.
"מיכל סיפרה לחברות שלה על הדגל המיוחד שלי, וביקשה שאעשה איתו משהו לזכרם של מאיה ואלירן. כשיצאתי מהבית של מיכל ראיתי דגל על הכביש, עצרתי והרמתי אותו. כשעשיתי את זה הרגשתי שאני לא מרימה דגל, אלא פיסת חיים. זו הייתה תודעה אחרת מול הדגל. באותו רגע הבנתי מה אני הולכת לעשות: לאסוף כל דגל שאני רואה ולהקדיש אותו לחיים של מישהו שנרצח או נפל במלחמה. את הפרויקט אני מקדישה לזכרם של מאיה ואלירן”.
כך, ארבע שנים אחרי שנאלצה למסור את האוסף שלה, החלה טנא צ'צ'קס לאסוף מחדש דגלים, ולאגד אותם לדגל הגדול. “אני מרגישה שכשאני מתכופפת להרים דגל, אני מושיטה יד לאנשים, לנשמות”, היא מסבירה. “אם יש דגל קצת קרוע, אני מתקנת אותו, אבל יש לכל הדגלים מקום בדגל של הדגלים. אני אוספת אותם פרומים, שלמים, קרועים, דרוסים. זה מייצג את השונות בחברה שלנו”.
להרים את עצמנו
את הדגל, שאורכו 15 מטרים ורוחבו עשרה מטרים, היא מאחסנת בתיק. “אני לוקחת את הדגל להלוויות, לאירועי הנצחה וליוזמות שאני מעורבת בהן כי אני מבינה עד כמה הדגל הזה משמעותי לאנשים”, היא מספרת. “כשהייתי בשבר שלי, אני יודעת שלא אני החזקתי את הדגל, אלא הדגל היה העוגן שלי, נאחזתי בו. כולנו נאחזים בו. הדגל הוא הרגל השלישית היציבה שלנו. היום אנחנו אוחזים בתקווה שהדגל מייצג עבורנו”.
לפני כשנה החלה טנא צ'צ'קס לשאת הרצאות בנושא סיפורו של הדגל. “עברתי בין בתי ספר שונים ובסוף ההרצאה תפרתי עם הילדים דגל נוסף לדגל של הדגלים”, היא מתארת. “היום יש אנשים שמביאים לי דגל שאותו הם מקדישים לאדם יקר שהם שכלו ב־7 באוקטובר, ואני מצלמת את הדגל הזה, כותבת למי הוא מוקדש, ומצרפת אותו לדגל של הדגלים”.
עכשיו “פרויקט הדגל” שלה הופך גם לתערוכה, שתוצג בגלריה החברתית ע”ש סטפני כהן בטרמינל עיצוב בת ים (רחוב אוהד קינמון) החל מ־9 בספטמבר. “זו פעם ראשונה שבה אני מציגה את הדגלים בצורה מסודרת, אבל מטרת הפרויקט מעולם לא הייתה התערוכה”, היא מודה.
“הפרויקט הוא קו מחבר בין קהילות בישראל ובעולם – כדי להביא את האנשים יחד, להרים את הדגל יחד, ולהראות שכוח התקווה נמצא בידיים שלנו. הרמתי את הדגל עם 32 קהילות בבתי ספר, וזו רק ההתחלה".
"בסוף כל טקס אנחנו מקדישים דגלים לנרצחים ולנופלים, מחברים דגל נוסף לדגל של הדגלים, פורשים אותו על הקרקע ואז מרימים אותו מהתחתית למעלה. הטקס הזה, עם הסדנה הקטנה שאני עושה למי שרוצה, מאפשרים להרחיב את מעגל ההשפעה. בתערוכה יוכלו המבקרים לראות את התהליך הזה, את הטקסים שבהם הדגלים מחוברים זה לזה, ואת ההשפעה של הפעולות הקטנות שמובילות ליצירת תקווה אמיתית”.
“הפרויקט של טל מאוד התאים לי כי אני מאמינה שהדגל שלנו נותן המון תקווה. מה שמעניין אותי במיוחד, הרבה יותר מהמוצר הסופי, הוא התהליך שטל עברה עם הפרויקט. התערוכה בנויה על המסע שלה מהיום הראשון, על הפעולות שלה שממשיכות לבנות את התקווה ועל הדגל שלנו, שמתפורר לפעמים אבל עדיין קיימים בו האמון, האהבה והאחדות”.
טנא צ'צ'קס מציינת שהיא לא מתכוונת לעצור עכשיו את איסוף הדגלים, לפחות עד שתרגיש שהדגל הגיע למקום מספיק בטוח כדי שהיא תוכל “לשחרר” את פעילותה בהקשר זה. “אני מתחילה לראות את השינוי”, היא מבשרת.
“אני רואה את התקווה בזה שהיום, אם אנשים רואים דגל זרוק, הם יניחו אותו על עמוד או על גדר, העיקר שלא יהיה על הרצפה. זה חלק מהאבולוציה שלנו כחברה. אני פוגשת בבתי ספר תלמידים שיוצרים בעצמם את הדגל של הדגלים שלהם. זה מרגש אותי. זו הברכה הכי גדולה. אני מאמינה שהשינוי מגיע מלמטה, ולהרים את הדגל זה בעצם להרים את עצמנו מהרצפה, ולחבר אותנו למשהו גדול מאיתנו”.
התרעות פיקוד העורף