ובכל זאת, אולי בהשראת המאבק באבסורד שבמחזה, ננסה. למי שלא מכיר, המחזה "קרנפים", שנכתב ב-1958, עוסק בעיירה שלווה, חסרת שם ומיקום, שתושביה מתחילים אט אט להפוך לקרנפים ולחרב את העיר. זה מתחיל בקרנף אחד ששועט לפתע במרכז העיר, ועובר להתפשטות מהירה של המגיפה ולתושבים רבים שמתחילים לפתע לפתח עור ירוק, קול נמוך, וקרן ענקית (או שתיים) שפורצת ממצחם.
בכלל, מדובר בהצגה אפקטיבית ומהנה למדי, גם ללא ההקשרים החיצונים. החוויה, כיאה לז'אנר האבסורד, היא לרוב מוזרה ומרוחקת, כשהדמויות משמשות כמעין ארכיטיפים, אבל שרמן והשחקנים מצליחים איכשהו להתעלות על ההזרה ולספק חוויה שהיא אשכרה מרגשת. זה קורה בזכות העיבוד החכם, שמצליח להישאר צבעוני למרות המינימליזם שבתפאורה (קוביות ענק שהקאסט מסדר בעצמו בין מערכות) ובעיקר בזכות השחקנים.
אבל מעל לכל, זהו המופע של תום חגי. מי שמתחיל את המחזה כמעין כלבלב עזוב, שאפילו לא מצליח לקום בזמן לעבודה, ומסיים אותו כלוחם אמיץ הנאבק על חייו. הוא ודמותו לא רק מלווים את כלל התמונות במחזה, אלא משמשים כלב הפועם שלו, וחגי כובש את הצופים בכריזמה שקטה.
התרעות פיקוד העורף