העיבוד החדש למחזה הקלאסי לא נותן מנוחה, הוא מאלץ את הצופה להביט אל הקו הדק שבין תשוקה לאלימות - ולגלות עד כמה הוא מפחיד, אנושי, ואפילו מוכר. בגרסה הנוכחית: בלאנש לא מלאכית, סטלה לא טיפשה, וסטנלי הוא לא רק מפלצת.
העלילה עוסקת בבלאנש, יפהפייה דרומית דועכת, לא צעירה במיוחד. חובבת ויסקי וגברברים צעירים, שפוטרה מעבודתה כמורה לספרות ונקלעה לחובות. היא נוסעת לבקר את אחותה הצעירה סטלה. אליה היא מגיעה באמצעות קו-רכבת שנקרא חשמלית ושמה תשוקה - קו רעוע ומקרטע.
מהרגע הראשון ברור שלא מדובר רק בקו תחבורה אלא במטאפורה לחיי הדמויות עצמן: תשוקה שמקרטעת, עטופה בעולב ובשבריריות. מהר מאוד היא מבינה שאחותה גרה בשכונת פועלים צבעונית ועניה עם שכנים של דלת מול דלת. שם היא פוגשת את סטנלי, בחור של פעם, פשוט, גברי וצנוע, עם צד חייתי שמושך את בלאנש מהשנייה הראשונה ומערער אותנו כצופים.
"אני רוצה לרמות אותו מספיק כדי שהוא ירצה אותי"
בתחילה, ניתן לחשוב שבלאנש נרקיסיסטית אבל אישית אני מאמינה שהיא אישה פטפטנית שמתאבלת על אובדן יופיה. למרות הבעת הזעזוע של בלאנש מסטנלי אנחנו רואים מהר מאוד שבלאנש היא חייתית לא פחות. מונעת בדיוק באותה מידה על ידי דחפים שאינם עדינים ופורמליים. היא מוחה נגד סטנלי, אך נמשכת אליו שוב ושוב, בדיוק כמונו.
קרן מור מושלמת לתפקיד הזה, כשהיא מתחננת שלא יגע בה, שיתחתן איתה, שלא יאנוס אותה. זה שובר-לב. זה גם הופך אותה ליותר אנושית: היא לא מלאך, היא אישה בודדה, כמהה, שברירית - שבסוף מחפשת מגע בכל מקום, גם כשהוא אסור, ומי מאיתנו לא היתה שם? היא מסחררת, ובעצם זה מה שהופך אותה לטרגית יותר: כי אפילו המקום שבו היא אמורה להיות "המורה לאידיאלים" - מתפרק. התאווה שלה לנערים צעירים, כמו קצת התאווה הבלתי נדלית לצעירותה, קצת כמו נרקיסוס מכלה אותה.
סטלה לעומתה, היא אישה פשוטה יותר, עם יופי צנוע והסתפקות במועט. מתחילת ההצגה היא מתארת את בעלה סטנלי כמשהו ששתיהן לא מכירות. אבל הוא לא סתם אדם ממעמד הפועלים, אלא בחור מורכב שנע בין רגשי נחיתות, אכזריות, לגבריות מחוספסת.
אסף פרי מצליח לגלם את המורכבות הזו. הוא סקסי עד כדי כאב, בפלירטוטים שלו עם בלאנש ובאכזריות שלו לסטלה. הסצנה המוכרת בה הוא מכה בה ואז מיילל כמו חיה, היא קורעת לב. כי סטלה רואה את כל מה שרע בו, ובוחרת להישאר. כי היא אומרת: זה לא "למרות האלימות", אלא "בגלל האלימות". היא מכורה לאינטנסיביות, לשחרור הדופמין שאחרי הסערה. זה מה שהופך את זה למפחיד כל כך - סטלה כאן היא לא פסיבית, היא אקטיבית והיא בוחרת להישאר בקשר טראומטי.
בכך היא גם מהדהדת את אחותה: שתיהן נמשכות לסטנלי, אבל כל אחת בדרכה - בלאנש תוך מחאה מתמדת, סטלה מתוך כניעה לעוצמה. אנסטסיה פיין מפתיעה בהצלחה שלה לסחוב את התחושות האלו על הכתפיים שלה תוך כדי דאגה כנה למצבה הנפשי של בלאנש.
הווידיאו-לייב בהצגה מתחיל כפרט שולי וחסר מטרה, אך ברגע האונס הוא הופך למרכזי. השמלה המנצנצת, המבט מלמעלה והדממה שלאחר מכן - טורפים. כאן ברור שסטנלי לא רק "רוצה" את בלאנש, אלא מבקש לקרוע ממנה את כל המסכות. הוא רוצה להראות לה (ולעצמו) שכל התרבות, הנעלות והמילים היפות - מתנפצות אל מול הכוח הפיזי הברוטלי שלו. הוא לא "מנצח" אותה, הוא הורס אותה. והבמאית שיר גולדברג בוחרת להציג את זה כמו מופע.
גם התפאורה של ערן עצמון מרשימה, האמבטיה מופיעה בתוך כלוב תלוי. וכשראיתי אותה לא חשבתי על סימבוליקה. זה היה פשוט יפהפה. ורק אחר כך קלטתי: גם הרגעים הכי אינטימיים של הדמויות מתקיימים בתוכה. וזה שבר לי את הלב. מלבד הכלוב, והשמלות היפות, יש משחקי אורות יפים בחלק מהסצנות.
הצבעים ביום ההולדת לצד קונפטי, השתיקה, והעצבות של בלאנש נגעו בי בכל שכבות הרגש. היו גם כמה רבדים של מוזיקה, אבל הרגעים האהובים עליי באמת, היו של בלאנש והרדיו עם שירים ישנים. רוקדת לצלילי השכונה הפשוטה - למרות או בזכות האלכוהול. בורחת ממציאות מדומיינת, עצובה מאוד, לעצובה קצת פחות.
בהצגה היו גם בעיות. לא כל מוזיקה חייבת להיות בלייב, והעומס הדרמטי, בלי רגע לנשום, הפך אותה לכבדה. הפסקה קצרה של 15 דקות היתה מעניקה לקהל אוויר. אישית, הרגשתי מוצפת מאוד מהתוכן. כמה רגעים של הקלה וזמן למחשבה - לא רק שלא היו מפחיתים מהקשב, אלא להיפך, מגבירים אותו.
בסוף, תיאטרון מעולה, כמו העיבוד הזה, לא נותן לצופה להרגיש בנוח. הוא מאלץ אותך להביט לתוך הדמויות ולתוך עצמך, לזהות את הפראיות, את התשוקה האפלה ואת הפגיעות שקיימות בכולנו. זה מעורר אימה, אך גם הבנה עמוקה. ולפעמים, כל מה שאני צריכה מתיאטרון הוא משהו שייתן מקום לתחושות שלי, גם האפלות ביותר - ובלי משחק טוב זה פשוט לא היה קורה.
התרעות פיקוד העורף