אם צריך לסכם את החוויה כולה באלמנט אחד, הרי שאלו המסכות. בכניסה למופע מחולקות מסכות תיאטרליות יפות בעבודת יד, אותן אמור הקהל לעטות על עצמו לאורך האירוע. בהחלט תוספת מקסימה שגם מייצרת אווירה, אלא שאני בעוונותיי חובש משקפי ראייה שפשוט לא הסתדרו עם המסכה, לא משנה מה ניסיתי. זה לא היה מפריע לי אילולא אנשי הצוות דרשו ממני שוב ושוב (ושוב) לשים את המסכה (לטענתם, כדי לייצר הבדלה בין הקהל לדמויות המסתובבות בתוכו), ברמה שכבר עוררה בי פלאשבקים לקורונה.
אתם מוזמנים לחשוב שאני איש מעצבן וקטנוני (מה שלא בלתי נכון), אבל בחרתי לפתוח דווקא באנקדוטה הזו כיוון שהיא בעיניי ייצוג של לב הקושי שלי עם "חלום ליל קיץ" - יוזמה מקסימה, ערב מיוחד על הנייר וביצוע מסתבך.
כי כאמור, הציפייה המתעוררת לקראת האירוע היא שמדובר פה באירוע מיוחד: מרכז ענב לתרבות, בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל ותיאטרון הסימטה, מציגים עיבוד מיוחד לקלאסיקה השייקספירית "חלום ליל קיץ", שמתקיים און לוקיישן - הדמויות מסתובבות בבוסתן ומשחקות את עלילת המחזה המלא כשהקהל מתהלך ביניהן, ויכול להחליט אם לעקוב אחרי דמות אחת או לעבור בין קווי הסיפור השונים, שמתרחשים במקומות שונים וכמובן מצטלבים ביניהם לבסוף. חוויה אימרסיבית, בעיקר אינטרקטיבית, כמו שלא יצא לי לחוות לפני, שמכניסה אותך הישר אל תוך היער המשונה בו מתרחש המחזה.
וזו באמת חוויה מרתקת, וההתרגשות על פני הקהל שנכנס איתי לבוסתן ניכרה. הצרה היא שמה שנשמע מגניב בתיאוריה, הפך בזמן אמת לחוויה מעט מתסכלת. ראשית כי אין באמת אפשרות לעקוב כהלכה אחרי הסיפור. כלומר, כן, אפשר כאמור להיצמד לדמות אחת ולקבל את הכול מנקודת מבטה השלמה, אבל אז, הו אז, נכנס ה-FOMO הנורא. הצורך לקבל את כל זוויות ההתרחשות בבת אחת, להכיר את כל הדמויות ולדלג ביניהן בהפרעת קשב אינסופית. על כן, התוצאה בפועל היא שהצופה מקבל שברי סצנות, רגעים תלושי הקשר שמופיעים בפניו לפני שיעבור למופיעים הבאים, בתקווה להבין יותר.
זהו כמובן מחזה ידוע, שגם אני סך הכול צפיתי בעיבודים קודמים שלו והכרתי בגדול את עלילתו. ועדיין, זה לא מנע מחלק נכבד מהקהל לנוע אנה ואנה, מבולבלים כמו ג'ון טרבולטה במים המפורסם ומנסים להיאחז במשהו. למעשה, ההיטמעות בתוך הסיפור מגיעה על חשבון הסיפור עצמו, וזה חבל.
ואם כבר מדברים על המחזה עצמו - בעוד הבחירה ב"חלום ליל קיץ" כמתאים לפיצול וללוקיישן (באמת, כל כך כל כך יפה) היא בחירה חכמה, צריך להגיד ביושר - זה לא מחזה טוב. כמובן מבלי לפגוע בכבודו של שייקספיר, ששמו כמובן ייזכר מאות שנים אחרי, אבל האיש כתב מחזות מוצלחים יותר ובעיקר מעניינים יותר בחייו (מחזות שמצוטטים מרופררים גם בהצגה הזו, יש לציין).
בצד החיובי יותר, חשוב לציין את הקאסט הצעיר שהתמסר למשימה הלא פשוטה במלוא המרץ והנכונות. אני משוכנע שגם לשחקנים ותיקים לא קל לשחק כשאין שום חוצץ שמפריד בינך לבין הקהל, אך הם עמדו בזה בגבורה ובהמון חן. בעיקר בלטו לטובה רוני קידר ודור חנוך, ששיחקו בהתאמה את "שרוך" ו"תחת", מקבוצת בעלי המלאכה אשר מנסים לעלות מחזה לכבודם של המלך והמלכה. קל אולי יותר לבלוט בתפקידי הנונסנס או הקומיק ריליף שהן הדמויות הללו, ובכל זאת הם היו מצחיקים במיוחד ומרשימים במחויבות לדמות.
לסיכום, חשוב לי להגיד - גם אם יצאתי מתוסכל, זהו מופע שאני שמח שחוויתי. יש מי שיהנה מהאירוע הזה מאוד, כפי שרוב האנשים סביבי אכן נהנו, אבל חשוב להתאים ציפיות (ואולי אף לקרוא את המחזה לפני כשיעורי בית). אל תבואו כדי לקבל "תיאטרון" ונסו להגיע עם ראש פתוח, אולי גם יותר משלי.
התרעות פיקוד העורף