כשאני אומר פיזית, אני מתכוון שלא הפסקתי להתגרד ולהתפתל מסטרס לאורך כל השעתיים, וכמעט שלא נשמתי. זו הצגה אינטנסיבית מאוד שלא עוזבת אותי גם כעת, כמה ימים טובים לאחר הצפייה. אמנם ניסיוני התיאטרלי הוא לא גדול, אבל אני חושב שמדובר באחד המחזות הטובים שראיתי בחיי.
זהו סיפור כואב ואכזרי על מוות של חלומות, על זוג שבור מול זוג שעוד לא גילה שהוא שבור ועל אהבה שנמצאת שם גם כשנדמה שעפה מזמן. למרות הקושי העצום, הוא מציג לבסוף אופטימיות זהירה - אמנם מדובר באנשים הכי בלתי נסבלים על כדור הארץ, אבל לפחות יש להם אחד את השני, וגם זה משהו.
מולם, ניצבת אפרת בן צור. השיווק של ההצגה מדגיש בעיקר את הופעה של בן צור, ומובן לגמרי למה. האישה היא כוח טבע, הוריקן זועם שמסתובב על הבמה ושואב ומחריב כל מה שמסביבו. לא מדובר בהופעה מושלמת כפי שהיא משווקת, והחריקות החלקיות למלודרמה מורגשות פה ושם, אבל זה בטל ב-60 לעומת המחויבות העמוקה והעוצמה של בן צור בתפקיד.
עם זאת, הכוכב האמיתי בשבילי, בפער גדול, היה דווקא מיכה סלקטור, שהדהים אותי, הפיל אותי, וגם הפחיד אותי נורא, בתפקיד האיש ששדי העבר רודפים אותו 24/7 עד שאין לו ברירה אלא להתפוצץ. אני חושב שאם אראה אותו ברחוב בחודשים הקרובים, כנראה אעבור לצד השני של הכביש. יש משהו כפוי טובה בלגלם את דמותו של ג'ורג', שכמו במחזה עצמו נשאר תמיד בצילה של מרתה, אבל סלקטור לא נותן לזה (או למרתה) לעצור אותו, ומתעלה בקלות לתפקיד השחקן המצטיין של המחזה. איזו יצירת מופת, בחיי. הלוואי ויכולתי ללכת לחבק את הדמויות בסוף המחזה.
התרעות פיקוד העורף